המסע השמאני האינדיאני שלי אל עצמי
הקדמה למסע:
במאי 2016 יצאתי למסע שלי אל הלא נודע לפגוש שמאן אינדיאני ממכסיקו משבט הוויצ'אול בריטרייט (סדנא) של 11 ימים בהרי האלפים בטורינו איטליה. 
תוך כדי המסע הבנתי שלא סתם הגעתי דווקא לאיטליה לריטריט הספציפי הזה עם האנשים הספציפיים האלו…את זה הבנתי רק אחר כך וזאת למרות שאני עוקבת אחרי מסעותיו של השמאן בעולם מעל 4 שנים ורוצה להצטרף – רק מה לא הצליח לי כל פעם סיפור אחר…עד שתנאים הבשילו, כנראה שזה היה ככה נכון ולטובתי העליונה…ואז בדיוק אז… זה כן הצלחתי ויצאתי למסע. אני רוצה לספר לכם איך הכל התנהל…עד לשלב בו החלטתי ששני השמאנים האינדיאנים שלי (כאילו שיש לי בעלות על משהו חחח) ברנט סקונדה ובנו השמאן ניקו יגיעו לישראל. וזה קורה בדיוק שנה אחרי במאי 2017 הם מגיעים לכאן לסדנא בבית הארחה בבית אורן, יוזמה משותפת, מבחינתי חלום שמתגשם.
למרות שהיו חברות שרצו להצטרף אלי, בחרתי לצאת למסע הזה לבדי לטוס לבד לצעוד לבד להתגבר לבד. שילמתי כפול כדי שיהיה לי חדר לבדי, אני מכירה אותי כשאני עם שותפה לחדר – עוברת למוד של "קשקשת ברשת" מספרת, מקשיבה, מטפלת ולא בדיוק נוכחת בסנטר שלי. אז מספרת עכשיו את המסע שלי אל הלבד. מעת לעת העלתי פוסטים בפייסבוק וקיבלתי אין ספור לייקים ומאות תגובות (מעל 1000) מעודדות שליוו אותי באהבה ובתמיכה. אני מביאה כאן את התעוד כפי שעלה בפייסבוק בזמן אמת.
לפני או אחרי, או תוך כדי שתקראו את הסיפור שלי אולי תרצו לקרוא על השבט והשמאן שלהם אליהם חברתי אז כאן לנוחותכם באהבה: https://www.shamanism.com/
יומן מסע 1:
אמרתי מסע אל הלא נודע…אז ככה..לא במקרה..מגיעה לשדה התעופה בכיף עם ביתי נועה…שחוזרת לה לפריז מביקור מולדת קצר שלה. 
כוס קפה חיבוק פרידה ועליה למטוס. לידי בטיסה מתיישב חן אח של חברה (יותר נכון המטפלת שלי) ובן של השכן (לא ראיתי אותו עידנים) חן וחבורה שלמה של צעירים מחברת הייטק בדרך לכנס…
ההמראה מתעכבת…לפרנקפורט אנחנו מגיעים באיחור גדול וכמובן את טיסת ההמשך אני מפספסת..הנעל נקראת…אז לפח..צועדת יחפה בשדה… מחפשת טיסת המשך אחרת… על הדרך אין לי מושג "ירוק" לאן אני ממשיכה משם…כי הייתי אמורה להמשיך מפרנקפורט לאיטליה יחד עם ברנט סקונדה השמאן המורה החדש שלי …אז אין לי מושג לאן להמשיך אין לי כתובת בטורינו…הוואטסאפ לא מתחבר..לא מצליחה לברר…מה עושה מכאן…אז… הלכתי לאכול עם החבורה הצעירה מהייטק. כן גם הם פספסו את טיסת ההמשך לתערוכה גדולה שהם מציגים שם… כולי נינוחה…מבינה שיש סיבה לעיכובים, פספוסים ובאלגנים…
בינתיים אחד מהחברה הצעירים התלבש על הסלולרי שלי והצליח לחבר אותי לוואטסאפ…
הסוכנת היקרה שלי, סילבי (שהיא גם חברה וגם גיסתי לשעבר), רשמה לי בדיוק מה אני צריכה לעשות. מחכה לטיסת המשך אחרת…נסתרות דרכי האל…בינתיים אני משוטטת לי בשדה התעופה בפרנקפורט יחפה בלי נעלים.. משתעשעת עם הצעירים, אוכלת לשובע על חשבון חברת התעופה.. מצטלמת עם מכוניות יוקרה..ואומרת בלב שלם..let go let god.
יומן מסע 2:
תודה גדולה על המשובים ועידודים שלכם..נעים לי לשתף.
אתמול בלילה …הגעתי..לגן עדן..באופן תיאורטי חתיכת סיוט היה היום הראשון למסע …ומאד מתסכל.. טוב מכאן יכול רק להשתפר…אני מעודדת את עצמי…מזל שאני פשוט אישה חיובית עם עשתונות… בטיסת ההמשך השנייה מפרנקפורט לטורינו איטליה ישבתי לבד שורה לפני האחרונה…המטוס מרגע ההמראה עד הנחיתה (שעה וחצי) לא הפסיק לרעוד ולקפץ בין כיסי אויר..לא היה לידי חיימק'ה שלי להרגיע.. לא היה לי למי ללחוץ את היד..ולטעת בי בטחון. פשוט לבד. אי אמא'לה…אני גיוונתי את תגובותיי מפחד, לבכי, לדאגה להרגעה עצמית, לנשימות לאחיזה בשרשרת הקריסטלים שלי… כשהסתכלתי החוצה מחלון המטוס היה ברור לי שהעננים מבינים ומרגישים את המצוקה שלי…אלה שחיים שם למטה בארציות נראה לא יודעים על קיומי, שאני שם למעלה במרומים קרובה להתמוטטות עצבים…והכי מצחיק אני קוראת את הספר "מעבר לפחד" של דון מיגל רואיס (שכתב גם את ארבע ההסכמות – נושא שאני מעבירה בו סדנאות). אולי זה הזמן לציין שיש לי חרדות טיסה פעם לא היו לי ובשני האחרונות בהחלט כן ולקחתי את כל או בחשבון כשיצאתי למסע הזה לבדי.
אז…"מעבר לפחד" היה בדיוק הספר לחרדות הטיסות שלי. וברצינות שאני מסתכלת על זה עכשיו זה היה קטע טוב מאד…התגברתי לבד עם עצמי מתוך עצמי ואפילו לא התעלפתי.
הפתעה בשדה התעופה באיטליה מחכה לי רוברטו 
נהג פרטי עם שלט ricky שתמורת 220 אירו בלבד!!! (אמא'לה) הסיע אותי לגן עדן…אז אחרי עוד שעתים בדרכים של כבישים פתלתלים ומושלגים, בנוף מרתק פגשתי סוף סוף את השמאן ברנט סקונדה עליו אני מתכננת כבר 4 שנים… אותו הייתי אמורה לפגוש בפרנקפורט ולנסוע איתו ועל חשבונו למקום הריטריט…טוב לא הכל קורה כמו שמתכננים.. ( איך אמא שלי היתה אומרת..האדם מתכנן ואלוהים צוחק. רק שבאידיש זה יותר מצחיק) . ברור שהשמאן לא חיכה לי היות ולא הגעתי לדייט גייט (gate date) איתו היות והיינו אמורים להיפגש בשער העלייה לטיסת ההמשך של שנינו לאיטליה… חחח.
באיחור של 5 שעות הגעתי אף אני לגן עדן…היום אשאל איך קוראים למקום הקסם הזה..והשמאן…יש לו את זה….ככה מרגיש…יש תרגום לגרמנית..אז אני לומדת גם גרמנית… אני מתבוננת… די ברגשות מעורבים על הבחירה שלי. רובם כאן גרמנים קצת איטלקים אמריקאית אחת וישראלית אחת (אני). זה משהו כמו מפגש מחזור שלהם. הם נפגשים כבר ככה מעל 20 שנים.. נחמדים כולם…בכל הגילאים….ואני תוהה איך מרגיש מישהו שמגיע למפגש של "החברה"..רק לא חלק ממנה – ככה הרגשתי. יש כאן גם קצת ילדים + תינוקת.. .נראה לי הכי אני אתחבר לילדים…הנכדים שלי נראה לי היו חוגגים כאן…מילים ומשפטים בגרמנית ובאיטלקית עפים באוויר…וקצת תוהה מה אני עושה פה..והיות ומבחינתי זה מסע אל הלא נודע…בודקת איך זה להיות זרה…לא חלק. בקיצור..מסע פנימה אל עצמי.
בינתיים ברנט השאמן פתח את המעגל ועשה טיהורים…בדיוק כמו שאני עושה עם מור ולבונה או מרווה, הוא עושה עם קופל (שרף של עץ עתיק) רשמתי לעצמי לנסות. ברנט מסביר על שמאניזם ; החיבור אל רוח טבע הדבר עצמו שהוא חיבור אלינו לאלוהות שבנו. עשה טקס עם שירים וצלילים אינדיאנים מוכרים משום מה ונעימים..לא ששמעתי אותם אי פעם..רק מרגיש בבית מאד… ועוד דברים נהדרים…. האיטלקים הורסים ב"לוק" שלהם, הם חתיכים "על"… מתלבשים כמו בגו'רנאל. המקום של הריטריט מדהים – כפרי בפסגת ההר והאוכל צמחוני יאמי…נוף מרתק…מוקף הרים גבוהים ויפיפיים כמו הרבה מאד "הרי שאסטה" מסביב…אנרגיה קסומה. הדבר הטוב הנוסף בינתיים..החדר הפרטי (שלא אפריע לאף אחת עם הנחירות והפסקות הנשימה שלי) מאפשר לי את כל ההתכנסות פנימה לעכל את מה שאני עוברת וחווה. והנוף קסום. קמה לבקר חדש בסקרנות של ילדה קטנה.
מה ילד היום הזה בחובו. תודה שאתם קוראים..אני למעשה מתעדת לעצמי בעזרתכם את המסע הזה…בקר טוב ושבת שלום.
יומן מסע 3:
הבקר זהו! התחלנו את העבודה והתהליכים האנרגטיים..נראה לי שאחרי אתגרי ההתחלה..
מכאן מתחילה האנרגיה רק להשתבח ולעלות…מרגישה בבית בתוך הזרות..יש בשאמניזם והחיבור אל הטבע פשטות מחברת..נעים להיזכר…לומדת שירים בחרוזים אינדיאנים ולומדת את המשמעות…טקסים…עבודה עם חלומות…4 כיווני הרוח (ומה משחררים ואיך) מול "סבא אש במדורה".
משהו מעניין אסור לצלם את האנשים. בכלל אף אחד לא מסתובב כאן עם סלולרי ומצלמות…לא מתעדים פשוט נוכחים…אני מתאהבת לאט…יש לי עוד סוד שאני עוד לא מגלה…אני מתחילה ל"בשל" מחשבה להביא אותו לארץ..או לנסוע לעשות איתו ריטריט בהר שאסטה (ארה"ב) או באלסקה…ובינתיים זה עולמי..שבת שלום לכולנו.
יומן מסע 4:
אתמול היה יום שישי לקראת הערב בצורה לא ברורה ואולי אפילו מצחיקה הרגשתי צורך בתוך המסע הזה עם כל הטקסים והחיבור השמאני לתרבות האינדיאנית העתיקה ..להדליק נרות לקבלת שבת… מוניקה היא האישה כאן שאחראית על הכל. לא ראיתי מזמן עובדת שכה מסורה לעבודתה לשרות שהיא נותנת..ביעילות, בחיוך ובזריזות מרבית..זאת אכסניה כפרית קטנה..שהכל כאן מושלם…
נעים…מזמין…טעים…נקי…אוכל צמוחני מיוחד ומושקע…אך איזה תנאים להתמסרות לעבודה אנרגטית. ומוניקה אחראית על כל אלו, רק שיהיה לנו טוב. הקיצור, תיק תק מוניקה ארגנה לי שני נרונים צלוחית, מצית ופרח ליד. 
וברכתי…לא זוכרת מתי פעם אחרונה הדלקתי נרות שבת ומכל ליבי ברכתי את כולם…ברכתי עוד ועוד…עד דמעות טובות….והנרות פארו את חדר האכל.
המשיכו איתנו לחדר הסדנא ולמעגל הסגירה של הריטריט בליל שישי עם כל הגרמנים האלו סביבי. אחר כך הנרונים עלו איתי לחדר…ושמרו עלי בלבד הטוב שלי עם עצמי. מעניין אם כשאחזור לארץ יהיה את החיבור חיבוק החזק לטקס הזה של הדלקת נרות בלילות שבת….אז שבת שלום. בצילום כאן אלו אבנים משולבי קוורצים ואיצטרבולים שלקחתי מההר ברשות..מותר יש כאן כזה שפע…אז הם החברים החדשים שלי מהטבע בחדר שלי.
יומן מסע 5:
סווטלוג' מסע שמאני בלי סווטלוג' לא נחשב…ברצינות סווטלוג' זאת הגירסה העתיקה לסאונה רטובה, רק בתוך אוהל כמו איגלו קטן. עשיתי בחיי 3 פעמים סווטלוג'… בכולם פחדתי פחד מוות ואת כולם שרדתי…אני זוכרת שאחרי פעם האחרונה אמרתי לעצמי "אין מצב זהו אני על התהליך המאתגר הזה לא חוזרת"…אז חלפו כ 10 שנים מאז…ואני הרי במסע אל הלא נודע והתגברות על הפחד. אחרי הצהרים ראיתי אותם מתחילים לבנות את האהל…תהליך מרתק בפני עצמו. ומאז אני בפחדים…הערב ירד מתכנסים סביב המדורה, סביבנו שלג וגשם..עוד אני עומדת עם כולם סביב האש… נשים בצד אחד של המדורה, שמלהטת את האבנים, והבנים בצד השני. החלטתי לשתף שאני מפחדת ובמידי מקבלת עצות איך להתגבר על אתגרי החום וחוסר היכולת לנשום כמו למשל להתכופף נמוך עם הפנים לאדמה…באוהל עצמו יושבים סביב האבנים הלוהטות. העצות כמו כל התקשורת שלי כאן היא בגרמנית (לומדת להבין כלומר נזכרת בסבא שלי) ואנגלית מקרטעת שלהם. כולי מבוהלת וחושבת לעצמי מה יקרה אם תהיה לי סחרחורת? מה יקרה אם לא אוכל לנשום? מה יקרה אם יהיה לי חם מידי? אי אפשר לצאת באמצע! איך אני לא עושה מעצמי פדיחה…רק למי שלא יודעים את הסווטלוג' עושים באוהל קטן כמו איגלו יושבים על האדמה במעגל קטן וצפוף שבמרכזו אבנים חמות לוהטות..אין אוויר…על האבנים שופכים מים וצמחי מרפא…וחם בצורה לא אפשרית..ועוד אנחנו שרים ומתפללים…אני מחליטה אין סוף פעמים "זהו אני לא יכולה יותר אני יוצאת" או "מי צריך את השטויות האלה" או "אני לא חייבת להוכיח כלום לאף אחד"…יחד עם זאת, בחוויה שלי הייתי באושויץ, ואז כמו כולם התפללתי הם בגרמנית אני בעברית רועמת לאלוהים שלי ולא שמתי לב שיש שקט באהל והם כולם מקשיבים לי…ולבסוף אמרו אהוו שזה האמן שלהם… מרגש. אחרי התפילה הגדולה הזאת שנעשתה בסבב השני (מתוך 4) התחלתי אומרת לעצמי ברור שעושה את זה וצולחת את הסווטלוג' הזה כמו גדולה וגם בכל זאת אחרי שסיפרתי לגרמנים האלה שהייתי חיילת בצבא הגנה לישראל אני אברח מסווטלוג' קטנציק…נראה לכם? בקיצור מהבושה ואולי גם מהאמונה התגברתי, לא נשברתי ולא יצאתי ושרדתי את כל ארבעת הסבבים שכל אחד חם יותר ומחניק יותר מקודמו. האמת? החוויה אחרי היתה עילאית…רגשית, רוחנית ופיזית..התגברות האומץ על הפחד…שהרי הפחד הוא רק מחשבה…מבינים את זה בזמן אמת..
החוויה הייתה כמו לידה מחדש וגם עם עור של תינוקת…ונקייה מכל פחד. 
זכות גדולה ועוד עם השמאן הזה ברנט סקונדה (אין לו פייסבוק) . מקווה שיהיה עוד סווטלוג' בריטריט הזה..והיות וזה מסע אל הלא נודע-אין סיליבוס או תוכנית פשוט השמאן כל פעם אומר מה יהיה הדבר הבא…אז זה שחרור שליטה מוחלט…פשוט לא יודעים מה קורה או יהיה אחר כך וממש תרגול מוחלט לחיות את הרגע הזה עכשיו בלבד. זה די כיפי בעצם כשחושבים על זה.
זאת כאן בתמונה עבודת האומנות השבטית הראשונה
שלי כאן שכללה; ליקוט העצים, גילופם (באולר שהיה חלק מהציוד שנמסר לי שעלי להביא) , ויצירת המבנה ותוויה של החוטים ושזירתם למה שהאינדיאנים מכנים עין האלוהים שזה סוג של מצפן עבורם.
בקר אור ושבוע מבורך לכולנו לכל אשר יטמון בתוכו. תודה שאתם קוראים ומגיבים. תודה לכל ברואי עולם לרבות החיות הצמחים העצים ובני המים…וככה זה נראה לפני ואחרי. קסם יום לכולנו.
יומן מסע 6 :
מעניין איך מתוך כל הסדנאות האפשריות ברחבי העולם לעבור עם השמאן הזה ברנט סקונדה שהוא היורש והמעביר את תרבות שבט הוויצ'אול ממכסיקו לכל העולם…בחרתי דווקא לעבור באיטליה כשכל המשתתפים למעט אמריקאית אחת ואני כולם גרמנים. אחרי הדרמה של הסווטלוג' (יומן מסע 5 – חתיכת שיעור בלהתגבר על פחד). מאוחר יותר בלילה המשכתי להרהר בסיטואציה, בהיבט של האסוציאציה לשואה ותאי הגזים…(חלקכם גם כתבתם לי על החיבור הזה במשובים) ואולי דווקא בגלל הגרמנים והגרמנית סביבי…אולי בגלל התפילה הרועמת של בעברית בתוך כל הגרמנים…אולי בגלל הרגשת החנק והרי הייתה לי אופציה לצאת מהאוהל ולא יצאתי. חשבתי שעוצמת הרגשות העזים שעלו היו בגלל/בזכות כל אלו. למחרת עשינו סבב תפילות והודיה אישיות סבב שלקח 3 שעות בסבלנות, הקשבה וכבוד הדדי מופתי (ממש כמו במעגל הקשבה – הרי זה אומץ אצלנו במערב מהתרבות האינדיאנית). הרבה בכי היה בחדר..אני בתורי עשיתי את תפילתי בעברית.. ובחלק האחרון עברתי לאנגלית שחלקם מבינים, חלקם קצת וחלקם כלל לא. ואמרתי שאני מודה לאל, לאנרגיה ולהם על ההזדמנות לעשות ניקיון אישי שלי מול השואה…איך הם דור שני ושלישי לשואה כמה מאתגר זה עבורם להיות בסווטלוג' עם כל הקונוטציות המשתמעות מכך עם אישה/ילדה/אמא/סבתא/ יהודיה/ישראלית. בחוויה שלי אני מרגישה שזה תיקון מרתק וחשוב לכולנו.
אז…מה הקטע? מי שאפשר את התהליך הזה הוא שמאן אינדיאני שהוא בעצם יהודי 
(במקור מניו יורק) שבדרך לא דרך פתלתלה, נסתרת ומוכוונת הגיע אל שבט הוויצ'אול שבמכסיקו, עבר שם חניכה של 12 שנים אצל הציף של השבט דון חוזה מצטוסה שהכתיר אותו לפני 36 שנים כשמאן שתפקידו לעזור בקיום השבט על ידי הפצת דרכם, העבודה שלהם עם הטבע ויצירות האומנות המופלאות שלהם וגם מוצרי הקקאו הנפלאים שלהם. בצורה עוד יותר "הזויה" באחת הסדנאות הראשונות של ברנט בגרמניה, לפני 35 שנים הגיעה אליו ברברה גרמניה במצב רפואי ירוד, חולה מאד. היות והוא שמאן/הילר הוא ריפא אותה התחתן איתה ויש להם את ניקו הבן המשותף שלהם שהוא היום בן 28 – כאן בתמונה משמאל ברנט ניקו ומאחוריהם ציורי קיר אינידאנים.
אז ככה בבקר של אחרי הסווטלווג' בראשון, בחדר של הסדנא, בכיתי והתרגשתי מאד..זה פרץ ממני..לא חשבתי שזה המקום להביא את השואה..כולם דמעו…אך היו אנשים שפשוט מיררו בבכי…פגשתי פנים אל פנים, מה שאנחנו קוראים בעיתונות, על חוסר הנוחות, התסכול, ואולי אף הכחשה של דורות ההמשך בגרמניה. הרגשתי שטוב שפתחתי את זה..כי זה היה כל הזמן באוויר והתחדד בסווטלוג'…הרגשתי בהודיה זכות להקל גם על עצמי וגם על שותפי למסע. בהמשך היום חלק פנו אלי הודו לי, שיתפו, סיפרו איך הם פשוט לא מבינים ואפילו מאמינים – איך דבר כזה כמו השואה קרה….אישה אחת ניגשה אלי ואמרה לי בעברית (קצת עילגת אבל עברית) שכל כך טוב שברכתי בעברית… סיפרה לי שסבא שלה היה בגסטפו, שלמדה עברית במסגרת לימודי האנתרופולוגיה, ביקרה בישראל והיתה בקיבוץ. הדגישה שהיה לה כל כך נעים לשמוע עברית שוב. התחבקנו והיא ואני עמדנו כך באמצע החדר אוכל בהרי האלפים דומעות ובוכות וממשיכות להתחבק. אז אנשים אחרים באו וחיבקו אותנו…. .ואם להיות עוד טיפה דרמטית הצעתי שיקראו לי כאן רבקה על שם דודה של אמא שלי שנרצה בשואה..ואז השמאן אמר פתאום שלסבתא שלו האהובה קראו רבקה…
אז אמרתי לו שהוא יכול לקרוא לי סבתא…זהו מבחינתי נסגר מעגל. בלילה עשינו שוב סווטלוג' הפעם בלי כל הדרמה. תהליך ניקוי אנרגטי. חזק מאד…עדין מאד מאתגר פיסית..ושוב חוויה של לידה מחדש…יציאה מהרחם…וכאן בתמונה יצירת אומנות שבטית שנייה שלי…מקל תפילות..(לפני ואחרי) איתו ערכנו תפילותינו…התהליך מעניין מאד כלל לצאת לשטח..למצוא מקל, לגלף אותו…להתמקד בנושא לתפילה ולשזור את החוטים…אני ברכתי ממש בקטנה: בריאות פיזית ונפשית..לי לבני ביתי, למשפחתי הרחבה, חברות/חברים, משתתפי הסדנאות אצלי (טוב זה כבר חברות ובני בית), משתתפי הריטריט, בעצם ברכתי את כל ברואי עולם ובני בנות אנוש באשר הם.
יומן מסע 7:
זהו הגיע הזמן, לחקור לעצמי ולספר לכם, טיפה לאן הגעתי..
חבל ארץ בצפון טורינו בצפון צפון איטליה בדרך לאלפים..עיירה קטנטנה כפרית שנקראת vaten באכסניה כפרית בודדת וקסומה שנקראת notre maison קרי הבית שלנו…תרתי משמע. התמונה כאן…זה מחלוני…אז הגעתי למורה השמאן קוראים ברנט סקונדה יהודי מניו יורק שבגיל 17 יצא למסע למכסיקו למצוא את שבט הוו'ציאול. huichol אחרי מסע מטלטל חיים מצא אותם ועבר מסע חניכה של 12 שנים עם הציף של השבט דון חוזה מצטוסה…(don jose matsuwa) שחי בשיבה טובה עד גיל 110 (נפטר ב1990) והכריז על ברנט כיורשו והמעביר המידע הרישמי של מסורת וטקסי שבט הוו'יצאול שלא הושפעו כלל מקולומבוס והנצרות ונשארו נאמנים לדרכם של אבות אבותיהם. לפני 36 שנים ברנט סקונדה הקים את העמותה לתמיכה בשבט…
שנקראת "dance of the deer foundation" (עמותת ריקוד הצבי) https://www.shamanism.com/ זהו בית ספר לשאמניזם שהמוטו שלו: לחקור, ללמוד, לגלות. העבודה היא בעצם עם הטבע. ואת זה הוא עושה נאמנה בכל מיני מרכזים בעולם. מה שלמדתי שהאנשים מגיעים מידי שנה שוב ושוב למעגלי הריפוי והמודעות בכל העולם וכבר יש מסורות עתיקות וחברויות אמיצות..ברנט עצמו נשוי לגרמניה ברברה, יש להם בן בשם ניקו שנחנך אף הוא מינקות לדרך השמאן. מה אגיד, אני ככה מתבוננת ואומרת לעצמי שמאן יהודי, נשוי לגרמניה נוצריה עם בן משותף שמאן אינדיאני שגדל עם השבט… ואי איזה תיקון, והוא עובד הרבה בכל העולם וגם עם קבוצות גדולות מגרמניה ואוסטריה. אני מתבוננת במידע על העמותה ומבינה שהוא ממש עושה מסעות שמאנים במקומות מרתקים בעולם כמו באלסקה, בהר שאסטה, בדרום אמריקה, ביוון ומקומות שונים באירופה כמובן..טוב החלום החדש שלי שיגיע גם לישראל…אמן או איך שהאינדיאנים אומרים אהוו.!
ברוב המעגלים שלו בעולם יש אוכלוסיות בסיס שמשתתפות כמעט על בסיס קבוע…כבר יש זוגות עם ילדים שהם היו מגיעים עם ההורים שלהם..למשל הפעם בקבוצה שלי יש זוג עם שתי בנותיהן אחת מהבנות בת 34 כבר מצוידת בחתן+ 2 ילדים..והשנייה בת 25 רווקה והן מגיעות לריטריטים האלו עוד מינקותן בקיצור הגיעו סבא סבתא שתי בנות, חתן ושני נכדים.
מדהים! בריטריט/במסע שלי יש 26 בוגרים…רובם גרמנים וגם קצת אוסטרים, אמריקאית אחת (שהיום חיה באנגליה אף היא במעגלים עם השמאן בארה"ב מעל 30 שנים). בנוסף היו איתנו 3 ילדים בני 6+- ושני תינוקות וגם כמה סבתות בוגרות יותר ממני ואפילו סבתא רבה אחת בת 85, לא להאמין איך היא מטפסת בהר..אני מתביישת לידה אז ממשיכה לטפס..חחח. אווירה לחלוטין משפחתית וגם הפעם יש להם אותי כמובן שאני , אישיותי מוסיפים לתבלין המרתק הזה חחח. לקח להם זמן טיפה ללמוד לעכל אותי (יהודיה מישראל היתה חיילת מפקדת בצבא…) וגם היותי אני ריקי-חן אתם יודעים.
אז…יש כאן תרבות למידה והשתתפות עם המון כבוד להתנסויות לתרגילים ולדרך השמאנית, שאם תרצו מבחינתי ומבחינתם הכוונה החיבור אל רוח הטבע, רוח האדמה, רוח לב האדם. עבודה עם האלמנטים של הטבע, ארבע רוחות כיווני השמים (מזרח, דרום, מערב וצפון) האנרגיה של ההרים, העצים, הקריסטלים, המים, בעלי החיים, האוויר, האש ועוד. ארחיב בהזדמנות אחרת. ובינתיים אלו התכשיטים שרכשתי…לא התאפקתי…מלאי אנרגיה..נו טוב אני תומכת בשבט…כי הכסף ממכירות התמונות, התכשיטים, התיקים הולך ישירות לשבט. וזה הנוף הבקר מחלוני. כשאחזור הביתה אחפש קישורי אינטרנט ואוסיף מידע..להשתמע.
יומן מסע 8:
אם היו אומרים לי מראש..על חלק הדברים שיקרו כאן אז נראה לי שברמה הרציונאלית המסע הזה לא היה קורה. אך מראש ידעתי שאני מוכנה לצאת אל הלא נודע וטוב שכך. היום אני בוחרת לכתוב ולשתף על מסע פילגרמי שמאני אידיאני…שהכי קרוב שאני יכולה לתרגם את זה זה "מסע חלוצי" לגלות מקומות חדשים לכאורה חיצוניים בטבע…למשל לעלות על הר גבוה…
אך הגילוי הוא בעצם כה פנימי על העוצמות שלנו…אז הכנו מבעוד מועד משהו שהאידיאנים קוראים לו "חץ תפילות"..כבר סיפרתי שמוצאים את הענף בטבע, מגלפים אותו, משייפים אותו לצורה של עפרון מחודד, ושוזרים סביבו חוטי רקמה צבעוניים..בכל זמן התהליך הזה מתפללים את תפילותינו ובקשותינו מהיקום, מבורא עולם, בורא עליון, האני העצמי הגבוה שלנו, איך שמתחברים. אני התפללתי לבריאות אישית, משפחתית, חברית וקולקטיבית לכל ברואי עולם והטבע. המסע הפיזי בא לידי ביטוי בצעידה של כ 7 ק"מ במעלה ההר… אמא'לה, בחצי דרך כבר לא היו לי כוח פיזי והקשתי בנשימות. ככל שעלינו זה רק החמיר..וסביבי ילדים בני 6..נשים וגברים צעירים ממני, נשים נושאות תינוקות במנשאה, וגם כמה מבוגרים ממני. אישה אחת, לא להאמין בת 85…אז עם כל אלו סביבי אין מצב שאני נשברת…
רק שאוטוטו אין אוויר הלב פועם "בום בום" בחוזקה ואני מרגישה שעורב לו בשקט בפינה "התקף חרדה"…באיזה שלב התפללתי לאלוהים שהשמאן כבר ימצא לו את המקום המדויק שהוא רוצה לעשות את טקס חניכת האדמה…והוא לא…הוא בשלו ממשיך לטפס… והשיירה אחריו די שוקקת ושמחה…השביל צר מאד ואני די בטוחה/מקווה שאנחנו כבר בשליש האחרון…כמובן הכל בשתיקה מופתית.. הנוף מהמם..מוקפים בהרים מושלגים.. אני נהנית ממנו רק טיפה כי די ברור לי שאלו כנראה נשימותיי האחרונות…אז אני מרגיעה את עצמי שלפחות הנוף מקסים. ובמסגרת הדרמה הפרטית שמתחוללת בתוכי תהיתי מה הם יעשו עכשיו עם הגופה שלי?… והסכמתי לשחרר את הפחד (שוב חחח). בשלב מסוים אמרתי לעצמי בהגיון לוגי לחלוטין 
"עכשיו שבי – את בהתקף חרדה וגם את עולה לגבהים שרמת החמצן נמוכה יותר ואת חייבת לאפס נשימתך" והתיישבתי… נראה לי שכל ההר והאנשים שמעו את דפיקות הלב המואצות שלי…ברמת חרדת "על" תהיתי אם ככה מרגיש התקף לב…והחלטתי שלא! שאני פשוט נחה ומתאפסת…עשיתי לעצמי איזון בלאנס… הודתי בליבי לאימא שלי סילביה רוזנפלד ז"ל שילדה אותי ולאלוהים ששומר עלי… ורק אז שמתי לב שהחבורה מעודדת אותי שזה רק עוד טיפה עליה. הרגעתי אותם שאני בסדר רק נחה קצת לתפוס את נשימתי שיצאה מאיזון…והילדים הקטנים באו ונתנו לי יד…להתרגש, ולחייך בין הדמעות ממש. זהו חייכתי והמשכתי… וכשהגעתי לפסגה המיוחלת הייתי כה גאה בי ובנחישות להתגבר…לקול פרגון החבורה. ואז השמאן הנחה טקס מדהים.. עם חץ הריפוי, עם נרות ולא תאמינו שוקולד ששמנו כמנחה ועולה לאדמה ולהר… מרתק.. והשמאן חנך אותנו… מרגש שיא.
ואז…כי תמיד יש איתי קריסטל ותהילים (שאני אף פעם לא קוראת בו..הוא רק איתי באנרגיה ליד גנרטור קוורץ קריסטל שלי מהר שאסטה), החלטתי באופן יוצא דופן ואקראי לקרוא טיפה..פותחת ו…זה מה שאני קוראת "יחפשו עולות, תמנו חפש (חפץ) מחופש, וקרב איש ולב עמוק: וירם אלוהים, חץ פתאום…." אני מתרגשת מהאין מקרה שבמקרה בדף שנבחר..( הטמנת חפץ מחופש, חץ..) סוגרת את ספר התהילים בהתרגשות גדולה, חושבת בליבי כמה סימבולי ואומרת תודה! …והיות ונותר זמן עוד השמאן חונך אישית כל אחד מאיתנו…אמרתי לעצמי "טוב תציצי שוב בתהילים תקראי מה שיוצא לך. מרפרפת לי וזה מה אני מוצאת וקוראת: "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרינו את ציון: על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו: כי שם שאלוני שובינו דברי-שיר ותוללינו שנייה, שירו לנו משירי ציון; איך נשיר את שיר-יהוה, על אדמת ניכר: אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרך, אפילו אעלה את ירושלם, על ראש שמחתי; זכור יהוה לבני אדום את יום ירושלם, האמרים ערו! ערו עד היסוד בה…" מה אגיד ומה אומר, הדמעות זלגו מעיני כנחל בריא ומזין. איזה חיבור מופלא…אני עושה את הסדר והשולם הזה עם עצמי..עם אימא שלי…עם משפחתי… עם הגרמנים… ענק!!!
מאוחר יותר בירידה מההר שהיה כבר מותר לדבר הראתי והקראתי לשמאן את כל אלו מהתהילים. הוא היה נפעם…ועוד יותר התרגש לדעת שכל זה כתוב בספרון התהילים הקטן שנתתי לו מתנה ביום הראשון שהגעתי לריטריט… זוכרים הוא יהודי שבחיים לא ראה ספר תהילים…ענק. קסם יום.
יומן מסע 9:
בקר חדש, במסע החניכה היום אמרו לי שהמסלול קצר יותר מההר 
הקודם יחד עם זאת יותר תלול. נו באמת….הפעם לקחתי מקל הליכה…אתם מבינים אלזבט ההיא בת ה 85 פנטרה…ואני עם מקל…אוי לאותן בושות…ובכל זאת, כן בהחלט הגעתי לפסגה…"חץ התפילות" שלי היה הפעם ל"שפע".
אין צורך במילים..תראו את השפע…את עוצמת הטבע במונט בלנק…ההר הלבן. ההר הכי גבוה באירופה.. ככה זה נראה https://www.youtube.com/watch?v=MLS0aXbGENAעמדנו מולו נרגשים… שרתי לי בשקט לעצמי "שיר המעלות…אשא עיני אל ההרים…מאין יבוא עזרי…עזרי מעם השם – עושה שמים וארץ" זהו לא צריך יותר. השפע בהתגלמותו, עוצמת הטבע והזרימה…מזמן לא ראיתי מפל כזה.
יומן מסע 10:
אין חדש תחת השמש. הו הו ההה..הי לכם חברות וחברים. העלתי בקבוצת הוואטסאפ של מנחי היוגה צחוק והחלטתי לשתף גם כאן. יודעים אתם שאני נמצאת בצפון איטליה במסע/ריטריט עם שמאן אינדיאני משבט הוויצ'אול…ועוברת חוויות מרתקות. חלקכם עוקבים אחרי ביומני המסע שלי כאן ואף מעודדים ומגיבים. איפה זה קשור ל פתיח שלי "הו הו ההה" שזאת סיסמת היוגה צחוק? אז… היום לכבוד יום הצחוק הבין לאומי לבשתי את חולצת מנחת היוגה צחוק שלי..השמאן שלי …
כולו רק בענייני השבט..אין לו רבע מושג מה קורה במערב..כולו בתרבות שבט הוויצ'אול (בניגוד לנו הישראלים ואנשי במערב שאנחנו מאד אקלקטים בגישות שלנו אוספים מפה ומשם). אז…היום השמאן בחר לדבר על החלק החשוב לדעתו בתרבותם וזה הצחוק..ומכאן נתן שעה ארוכה הסברים כמה הצחוק חשוב..וגם מבחינה רפואית..איך הם בשבט הוויצ'אול לוקחים הכל ביתר קלות בעזרת צחוק, כמה חשוב הצחוק לבריאות. כמה הצחוק לפי האינדיאנים הינו מפתח לריפוי והתעלות וכמה חשובה השמחה לאיחוד מחשבה חיובית אל החיים. כמה הצחוק משחרר ועוזר לנו להזיז/להניע עצמינו לגישה מפותחת כבני אנוש. כמה הצחוק מרחיק סטרסט ודכאון..וכלי עוצמתי לשחרר מצבים רגשיים שליליים מיותרים כמו: כעס, קנאה, פחד, חשד, תסכול וכדומה.. ובקיצור את כל ההרצאה שלמדתי בקורס מנחי יוגה צחוק אצל מורתי האחת והיחידה שיפרה ארווס. ..רק יותר בהרחבה.. ומה שאנחנו במועדון ה"יוגה צחוק" שלנו בפורום נשות גדרה, מתרגלות כבר כמעט שנתיים. קצת מידע על יוגה צחוק https://rikiy.co.il/laughteryoga/
עכשיו שתבינו..הכבוד כאן לשמאן הוא ענקי..לא מפריעים, לא מוסיפים. רק מקשיבים…ואני עם החוצפה הישראלית ובכל זאת אני ריקי-חן עם כל האנרגיות שלי…בלי להתבלבל קמתי..ביקשתי רשות לחלוק …סיפרתי על עולם היוגה צחוק..על ד"ר מדאן קטריה-ממציא השיטה, על ד"ר אוטה לימנט שאף היא גרמניה כמוהם (משתתפי הריטריט איתי) והביאה את היוגה צחוק לישראל..על מועדוני היוגה צחוק בכל העולם..ועל המועדון הקטן והמקסים שאני מפעילה עם מורתי ועוד כמה חברות מנחות בגדרה. על זה שהיום חוגגים את יום הצחוק הבין לאומי ועל הכנס בפריז לפני שנה ומשהו שהיינו כ300 מנחים מ 30 מדינות..(12 מישראל אם אני זוכרת נכון). על זה שבדיוק בעוד שנה ביוני 2017 אהיה שוב בפרנקפורט בכנס בין לאומי למנחי יוגה צחוק .הראתי להם את גב חולצת מנחת היוגה צחוק שלי עם ה .ho ho haha ענק!!!
יותר מאוחר בארוחת הצהרים חלק נגשו אלי ואמרו ששמעו על היוגה צחוק…חלק לא שמעו..ותהו אם יש באזורי המגורים שלהם..גרמניה ואוסטריה…אמרתי שאברר עבורם…אז איך אומרים אין חדש תחת השמש..המורה השמאן שלי בחיים לא שמע על היוגה צחוק, והגיע לעניין הצחוק ובלי סיבה והומור לכל דבר ככלי התגברות על מהמורות… מתוך התרבות והמסורת של שבט הווי'צאול האידיאני..מקסים בעיני… המהות והתזמון…אז…דרישת שלום צוחקת ממי אליכם… מאיטליה. מזמינה אתכם להמשיך ולעקוב יהיה לכם מעניין. ואוסיף ואברך אתכם בעוצמת הטבע. חוויה.
הזמנה! למי שרוצים שאצרף אותם למסע הריפוי והתפילות כאן איתנו … 
מה זה אומר? היום יום שישי אנחנו נוסעים לגרנד פרדיסו – ההר הכי יפה, כך אומרים, והכי גבוה באיטליה. שם נערוך טקס תפילות ובקשות אחרון…ומחר, שבת גם יהיה הסווטלוג' האחרון שלנו. בשני התהליכים האלו אנו, כל אחד בדרכו ואמונתו שולחים תפילה, ברכה והילינג ליקרים לנו, לכל ברואי עולם ולטבע. היות ואני עושה את זה כבר מעל שבוע אני מבינה וחווה את עוצמת התפילות, הבקשות וההילינג המשותפים שלנו. אלו גם טקסים מרגשים באהבה והאחדות הכוונה. אז…למי מכם שרוצים שאצרף אותם, אנא כיתבו לי כאן או בהודעה פרטית: 
שם, שם אימא, ומהות הבקשה (לא חובה – אפשר לכתוב כל דבר: בריאות כללית, אהבה, שפע, הצלחה, פרנסה, שמחה, הרמוניה, שלום…) מה שמרגיש לכם. אתם גם יכולים לבקש ברשות עבור אחרים, מה שנכון. אשמח לשתף את תפילותיכם ובקשותיכם להילינג במרכז המעגל בשני התהליכים העוצמתיים האלו. שבת שלום יקרות ויקרים.
נ.ב. התמונות שאני שולחת נלקחו ברשות (כי אסור לצלם כאן…ועל זה בפוסט נפרד) אז..מונט בלאנש-ההר "הלבן" הכי גבוה באירופה, הנוף בשקיעה ממרפסת חדרי, ואני עם כיוונים ואיבזורים אינדיאנים… חחח
יומן מסע 12:
המידע, סתכלו מה רשמתי ביומן מסע 11.
ההזמנה…עדין תקפה. בתמונה החץ הקטן באמצע הוא "חץ התפילות" הפרטי שלי..החץ מצד שמאל הוא "חץ התפילות" שלכם ובקשותיכם…עם תוספת שנקראת "עין האלוהים" לחיזוק התפילה והבקשה ובצד ימין..רעשן אינדיאני תומך תהליך (מדלעת) …שבת שלום לכולנו.
יומן מסע 13:
גרנד פראדיסו כשמו כן הוא, פארק לאומי ענק, בהחלט גן עדן…
אלא מה השמאן שלנו לא בוחר ללכת בשבילים הרשמיים של הפארק אלא יוצר דרך חדשה…הרי מדובר במסע פלגרומי/חלוצי. מצוידת במקל ההליכה שלי יותר נכון של חברה (תודה לוסי שליין לא הייתי עוברת את המסע הזה בלעדיו), התגברתי גם הפעם על מהמורות הדרך .מסע קצר יחסית הליכה של כשעתים (לכל כיוון) לא תלולה מידי, אבל עם סלעי ענק בדרך שצריך לשבור את הראש איך עוברים אותם? או לחצות את הנהר. חכו בסוף הפוסט הזה יש סרטון מתאר. זה היה למצוא מקום שנצא ממנו בחיים וגם יחסית יבשים…אז מדהים היה לצעוד בגן עדן הזה…בשורה עורפית, במשמעת שקט, לא מדברים…לא מתלחשים…מקסימום מראים עם האצבע לאיזה שהוא כיוון אם ראית משהו מיוחד. רק שכל המקום הזה מיוחד פראדיסו-פרדיז – גן עדן…יש כאן חיות מיוחדות עם שני הקרניים המעוגלים (קאפיקורן נדמה לי)… קניון ענק, אנחנו מוקפים בהרים גבוהים מאד, העצים גבוהים אף הם, עם מפלי מים כבירים מהשלגים. עיקר הדרך זה לראות ולחוות את הטבע לעצמך ולהתפעם בשקט לתוך ליבך בוואוו – כמה אדיר הטבע!. בפוסט הקודם וגם בכמה קבוצות הוואטסטפ שלי כתבתי שעולה להר ואשמח להתפלל לא רק למעני, משפחתי וכלל ברכותיי ליקום לטבע ולשלום – אלא גם ספציפית עבור מי ומה שיבקשו. לא תארתי לעצמי "מבול" מבורך כזה של הענות. קיבלתי מעל 150 בקשות והרגשתי ברת מזל וזכות לתת את השרות הזה..(תודה תודה לנפלאות הטכנולוגיה). רשמתי את כל הבקשות במחברת, וכשהגענו להר ועשינו את טקס התפילות: עם הנרות, השוקולד, העבודה עם "חץ התפילות" שלכם ושלי…השמאן ברך וחנך אותי (חניכה שלישית). ואז…הוספתי תפילות משלי, ועשיתי מה שאני יודעת לעשות טמנתי קריסטלים בהר כמו גם עשיתי תשליך קריסטלים לנהר. אספתי אבנים מדהימות משולי הנהר להביא הביתה גן עדן זה כאן.https://www.youtube.com/watch?v=cvqaFRI8xn0
עשיתי "חלפות" עם הנהר: קריסטלים תמורת חלוקי נחל. וישבתי לקרוא בכל רם את כל תפילותי עבורכם בדיוק כמו שביקשתם פשוט קראתי מהמחברת לקול צלילי זרימת המים הכבירה. חשבתי שמקסים שבנוסף לבקשות אישיות עבור עצמם, בני זוג, הורים, ילדים ונכדים (לבריאות, שפע, אהבה, זוגיות, זיווגים לילדים וחברות, פרנסה, שלום בית, התגברות על פחדים והזדמנויות לשינוי וכדומה) רבים מכם בקשו לברך קולקטיבית את ישראל, מזרח תיכון, הרמוניה, יקום, טבע וכל בראוי עולם ועוד. זה היה נעים, מבורך ויפה בעיני. היו גם כאלה שפשוט ביקשו לברך אף הם את כל אלו שביקשו תפילה ואף ברכו אותי, תודה. הרגשתי זמן התעלות ובהודיה גדולה על ההזדמנות לעשות טוב לחבר ולהתחבר. לסיום סיומת, פתחתי ספר תהילים באקראי, כדרכי כאן, ושוב נפעמתי עד מאד על הדיוק.
קבלו: "הודו ליהוה קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו: שירו-זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו: התהללו בשם קודשו, ישמח לב! מבקשי יהוה…"
אני עוצרת כאן, אם כי גם ההמשך רלוונטי. היות והיה שישי ערב שבת …הדלקתי וברכתי נרות שבת בטבע. בדרכי שלי הבאתי את יהדותי והישראליות שלי גם לכאן, למסע השמאני הזה בטבע עם שלל גרמנים סביבי.
ועכשיו לחלק ההזוי באמת…השמאן אמר שנכון, רק למי שרוצה, להשלים את טקס החניכה בטבילה 3 פעמים במי הנהר. מזכירה אלו מי שלגים והמים פשוט קפואים. טוב מראש תכנתי להשתתף גם בחלק הזה, בהגדרה אסטרטגית בחרתי להשתתף בכל חוויה ואתגר בריטריט הזה. בערך שליש מאיתנו הלכנו להסתתר מאחורי העצים ועברנו לבגדי ים…זה היה החלק הקל…ואז מתקרבת לגדות הנהר שזורם מהר מאד ואין בדיוק במה להאחז… ובאמת ובתמים לא מבינה בדיוק איזה בורג (פיוז) השתחרר לי במוח שתכננתי לטבול… מפחיד! וזאת גם הייתה הגדרת "חץ התפילות" שלי הפעם להתגבר על הפחד (בחניכה הראשונה התמקדתי בבריאות ובשנייה בשפע) . רק מה אלזבט בת ה 85 שבכל המסעות היא דוגמא ומופת עבורי, ירדה לה לנהר בזריזות, ללא היסוס טבלה 3 פעמים, כולל הראש כן… ויצאה כמו גדולה! ואני אומרת לעצמי "עכשיו אין ברירה , אם היא גם אני" ונכנסתי למי הנהר הקפואים וטבלתי 3 פעמים…וכל היתר כבר היה קלי קלות. אז…עוד התגברות הפעם גם על פחד וגם על איתני הטבע.
שבת מבורכת. היום שבת יום לפני האחרון למסע..יום סווטלוג' יום הילינג מיוחד. הסרטון הזה כאן של גרנד פראדיסו צולם על ידי בהחבא. כאמור לא מסתובבים כאן עם סלולרי, ובכל זאת אני עם טיפת חוצפה ישראלית, לא התאפקתי וניצלתי רגע שהייתי כולי לבד מול איתני הטבע ולחצתי על הכפתור של המצלמה בלי לכוון מי יודע מה וזה מה שיצא. שבת אור זורמת.
יומן מסע 14:
הגיגים של שבת.
יום הסווטלוג' האחרון כך חשבתי, החמישי בסדרה ומסכם מקסים את התהליכים שעברתי כאן. מסקרנות ובחירה מודעת אל מסע אל הלא נודע. כל הריטריט מתנהל לו מרגע לרגע ולא בדיוק יודעים מה הדבר הבא ואיפה מתכנסים: האם בהר או בחדר המעגל (כי אז מתלבשים אחרת והציוד שונה). לי זה היה מאד שונה אני רגילה לעבוד עם תוכנית מובנית, להסביר מליון פעם, למשתפי הסדנאות שלי, עד שאני בטוחה שכולם הבינו אותי (אוי כמה שזה טרחני מצידי, רשמתי לעצמי לצמצם בעתיד הסברים… חחח). ללמוד את הילכות המקום היה לא נודע אחד ענק. היות וגם לא הייתי בריטריטים קודמים (כמו כולם כאן משתתפים חוזרים מזה עשרות שנים) אז למשל אם השמאן אומר יוצאים אחרי הצהרים למסע פילגרמי (חלוצי) זה לא אומר לי כלום. זה לא אומר לי שצריך להביא להר את "חץ תפילות" שגילפנו וליפפנו חוטים יפים וצבעוניים תוך כדי תפילה. סתם דוגמא קטנה כמי שמארגנת לאחרים ומסבירה ומוודאת שכולם מבינים וכו…אני סוג של מתבוננת, לומדת, מנסה לנחש למה הכוונה…או כמו ששואלים אצלנו "זה עם קידבק?".
בסווטלוג' – כאמור הגירסה האינדיאנית לסאונה רטובה, רק מה זה אוהל איגלו סגור ומסוגר שאין יוצא ואין בא..למעט ההפסקות בסבבים ש"איש האש" מכניס עוד לבנים לוהטות מהמדורה לאוהל. מסווט אחד למשנהו עברתי את כל הרגשות אפשריות: פחד, היסוס, סקרנות, היסטריה, מחנק וחוויה מאתגרת מאד של שואה (זה לא קשור לסווט זה קשור שכולם סביבי דוברי גרמנית ואני נחנקת לי לאיטי מהעשן), עברתי לעידוד ולהרגעה עצמית. משם להתגברות..כשהיה חם בלתי נסבל נשכבתי על האדמה…יותר נכון התחפרתי בתוכה…אך שחררתי את המחשבות לברוח החוצה. עד לשלב בו כבר חיכיתי בצפייה לסווט הבא כמו היום. ומשלא הגיע! ובום טרח – אכזבה, טוב נשאיר משהו לפעם הבאה. הסווטלוג' האחרון בצורה הזויה כשפותחים את האוהל להכנסת סדרת האבנים הלוהטות הבאות מהמדורה ובחוץ גשם שוטף ואני בפנים קרובה אומנם לפתח עדין "מתה" מחום (אני יודעת שזה לא טהר המילה, אך אין דרך לתאר את החוויה). ממולי אני רואה את ההרים המושלגים וזה לחלוטין לא מסתדר בין מה שרואה בעין למה שמרגישה בגוף. הזוי!!! בסבב האחרון של הכנסת האבנים הלוהטות..אני נשבעת שראיתי משהו כמו מגן דוד חרוט על אבן אחת… אמרתי לעצמי "את הוזה מרוב חום ולחץ – את מנסה לעודד את עצמך, יופי לך" כאילו שאני בהלוסינציה…מצמצתי בעיני כמה פעמים, ניגבתי את הזיעה מהעיניים וכן אני בהחלט רואה מגן דוד…אז אם המצאתי או זה מה שאכן היה חרוט על האבן אין לי מושג…מה שבטוח בחיבורים שאני עושה זה היה מרגש. וגם חשבתי הפעם איזו קירבה מיוחדת עם האנשים האלו שלא הבנתי בהתחלה – מה אני בכלל עושה כאן איתם. ואנחנו ככה בעולם הרוח וסדנאות המודעות תמיד אומרים שהנכון קורה. והאנשים הנכונים הם שמגיעים לסדנא וגם הכמות לא חשובה, אני יודעת את זה…בהתחלה בראשית דרכי כמנחת סדנות, אלו היו משפטים שהייתי אומרת גם אם הייתי מתאכזבת למשל להיענות או השתתפות נמוכה. עם הזמן למדתי להכיל את המשפט הזה מהלב כי ככה זה באמת. ומי שלא בא לא הפסיד פשוט היה במקום אחר שם היה צריך להיות…אז…כן הייתי צריכה לעבור את מסע החניכה לשמאנות האינדיאנית דווקא עם הקבוצה הגרמנית הזאת עם השמאן הספציפי הזה ברנט סקונדה, שנחנך 12 שנים על ידי דון מיגל מצטוסה שהוא השמאן של שבט הווצ'יאול שחנך אותו במשך 12 שנים להיות ממשיך דרכו והבאת מסורתם והטקסים והתפילות של השבט אל העולם. אלא מה שברנט הוא בעצם יהודי מניו יורק נשוי לגרמניה, ברברה, ולהם בן משותף צעיר ומקסים ניקו אף הוא שמאן מרתק…גם בזכות גילו הצעיר, האיכויות שהוא הביא איתן כולל נגינה על כינור וגם מצגות על השבט ותרבותם בזכות היותו מחובר גם טכנולוגית ליקום.
אז…כן….מן ריפוי משולב לכולנו בזמן הזה. כן זאת הקבוצה המדויקת היום לי – יש את המשפט הזה שאף אני נוהגת לצטט: "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". כתבתי באחד הפוסטים שאין חדש תחת השמש – התכנים כולם תכני מודעות, אנרגיה, חיבורים אל הטבע (ההרים, האדמה, האש, המים, הקריסטלים…) התהליכים בצורה כזאת או אחרת מוכרים או דומים. לטקסים אני מאד מחוברת, למדתי שאני לא הכי הזויה במערכי הקריסטלים והטקסים שאני יוצרת. התרגול והכוונה הם החשובים, הם שיוצרים את החיבור. כתבה לי חברה שהיינו בשאסטה יחד, גליה לוי, בתגובה לאחד הפוסטים שלי, שלמדה בקבלה… שהכל דומה ואין חדש תחת השמש כי בעצם כולנו אחד. ומי שיש לו לב – שם לב!!!. תחשבו על זה, אני אהבתי והבנתי את זה כאן חזק מאד.
אחרון חביב להיום אכן סווטלוג' לא היה…יחד עם זאת עלינו הבקר להר…אגב יש אין סוף דרכים לעלות להר למעגל האש שלנו והקפדתי כל יום לעלות בדרך אחרת. שוב, כדי לתרגל יציאה מאזור הנוחות ואתגר הלא נודע…לאן באמת אגיע חחח. במעגל התפילות האחרון מול האש הוצאתי את המחברת עם כל התפילות והבקשות של כולם, כולל אלו שהגיעו מאוחר מידי אתמול (עוד 70 על ה 150 הבקשות המקוריות. אז… ביד ימין אחזתי את המחברת ביד שמאל אחזתי את הקריסטל הלמוריאני שלי
מהר שאסטה והקראתי בקול מול האש את כל התפילות והבקשות כולם. משימתי זאת הושלמה…סוג של הבנה נוספת למה כתוב בכרטיס הביקור ועל הקלפים שלי " ריקי-חן יהונתן, קסם הקריסטלים – חיבורים אנרגטיים." המושג הזה חיבורים אנרגטיים ברור לי עוד יותר כאן בהר.
שבת שלום…
נ.ב. בתמונות הפעם, נחל/נהר מדיטציות הבקר הפרטית שלי, הגנבתי צילום, "חצי התפילה" שהכנתי במו ידי (גילוף ושזירת/ליפוף חוטים צבעוניים תוך כדי תפילת הכוונה) ורעשן התיפוף שלי, וגם צילום הספר שכתבו יחד מרק אלן , זוכה ואלוף עולם מקום ראשון 6 פעמים ברציפות את מסע "האירון מן" וברנט סקונדה השמאן שלי שגם היה ועדין השמאן והמנטור של מרק אלן. בלילות אחרי מפגשי הקבוצה זה מה עשיתי קראתי בריתוק את הספר…שבוע מבורך לכולנו.
יומן מסע 15:
יום אחרון כאן בvaten טורינו , צפון איטליה. אין ספק ייקח לי עוד ימים רבים להתאפס, לעכל מה עברתי כאן ולראות מה מכל התהליכים והחיבור לטבע יהיה חלק מחיי מעתה. נעשה לי עצוב כי מה זה מרגיש כאן בית…טוב, גם אחרי שאחזור הביתה ארגיש בבית. אתמול היה מפגש הילינג, כמה מאיתנו ביקשו לקבל הילינג מהשמאן. אז אתם מנחשים נכון שגם אני, היות ולא מפספסת אף חוויה שעומדת לרשותי להתנסות כאן.. למרות שהייתי בהיסוס גדול היות ובחירה לקבל הילינג היא יקרה עד מאד 220 יורו (80% מזה הולך אל השבט). איך אומרים, אני כבר כאן…חיים את הרגע הזה…אז קדימה. מספרים לשמאן בכללי את כיוון בהקשה… וזה לא ממש משנה כי הוא עושה סוג של "רנטגן" עם החיצים והנוצות שלו…מזמן את מה שהוויצ'ול אומרים ה"אבות הקדמונים". יושבים על כיסא מול השמאן וטקס ההילינג מתחיל. האמת שאם לא הייתי אחרי 10 ימים רציפים של תפילות, שירה וריקודים אינדיאנים, טקס הטבלה של תינוקת וטקס הבאת רוחה של אמא של אחת המשתתפות – הייתי מתפוצצת מצחוק…
אפילו לי שאני מאמינה להכל ו"מחזיקה מעצמי" מחוברת זה ממש נראה עבודת אלילים. יחד עם זאת אני כאן, למדתי את הילכות התרבות, גיליתי מחדש את העוצמות שבי ועוצמת הכוונה, השירה, הריקוד והתפילה, אני סומכת על האוטנטיות והמקצועיות של השמאן והתמסרתי. ביקשתי בריאות כללית וספציפית שינה טובה יותר, רציפה, במזעור וצמצום נחירות והפסקות נשימה. החלטתי שזה אכן כך. ונחיה ונראה, בכל מקרה נהניתי עד מאד מהתהליך ושכל מעגל האנרגיה מוקדש לי בתיפוף, תפילה שירה וכוונה….אז אני באמונה וכך יהיה. ירדתי הבקר למדיטציית בקר אחרונה ליד הנהר/הנחל הקבוע שלי מאז שאני כאן..יש עץ מקסים שחיבקתי כל בקר והקשבתי לזרימת הנהר. הפעם גם צילמתי…לזיכרון שלי ועבורכם. שבוע מבורך לכולנו. הנה הוא הנהר הקטן שלי שביקרתי והייתי בו יום יום – חיבקתי בדיוק את העץ הזה..https://www.youtube.com/watch?v=nOijylZAea4&feature=share
יומן מסע 16:
אתמול בבקר היה היום האחרון לריטריט/ למסע השמאני האינדיאני שלי אל הלא נודע. יום שהתחיל ממש יפה ולא העיד על מה שיקרה בהמשכו. ארוחת בקר משותפת, חיבוקים, החלפת כתובות וטלפונים, חילקתי קריסטלים ואת קלפי המנדלות שלי. אפילו הצטלמתי עם רובין תינוק מתוק שההורים שלו אימצו אותי בטרמפים למקומות הרחוקים…
ועשינו לתינוק גם טקס ההטבלה אינדיאני (לא הזוי בעיני – אם כי הכל בעיני המתבונן). הערה לפי חמש שנים השמאן חיתן את זוג ההורים המתוקים האלו בהר שאסטה. אז.. ולכן אני טיפה גם סבתא שלו…תודו מתוק אמיתי, משתתף פעיל בריטריט. הצטלמתי גם עם החברה החדשה שלי כריסי אמריקאית שחיה בלונדון ומשתתפת בסדנאות של השמאן ברנט סקונדה מעל 30 שנה והיות ששתינו דוברות אנגלית נוצר ה"קליק" שהתפתח בהרבה מעבר לשפה המשותפת. אז ככה נפרדנו בחיבוקים גם ממוניקה שלא ראיתם בחיים מארחת, עם כזאת תודעת שרות מדהימה.
זהו…עד פה הכל נורמאלי. נפרדים מגן עדן. משם נסיעה של שעתים לשדה התעופה בטורינו עם נוף עוצר נשימה, עוד שעתים המתנה בשדה התעופה, עוד שעה וחצי טיסה..והכל בסבבה..אני עם השמאן ברנט סקונדה והבן שלו, ניקו, שמאן מקסים אף הוא..והכל טוב .
מכאן מתחיל מחול שדים שאני אומרת לא יכול להיות!!! אני לא מאמינה…מסתבר ששדה התעופה בפרנקפורט נסגר עקב מזג אוויר סוער. חיכינו באוויר בסיבובים חצי שעה..אולי יפתח..ואז הסתבר שנגמר הדלק ונחתנו נחיתת חרום בשטודגרד. שעה במטוס לא הורידו אותנו כי טרם החליטו מה עושים איתנו, כל עשר דקות הטייס מתנצל ומודיע ברמקול שבתוך כמה דקות יודיעו לנו אם מתדלקים וחוזרים לפרנקפורט או שניסע לשם באוטובוס שיארגנו עבורנו ולבסוף הורידו אותנו מהמטוס…הם מה זה מנומסים הגרמנים האלה (מתארת לעצמי מה היה קורה עם מטוס מלא ישראלים).. טוב העלו אותנו לאוטובוס משטודגרד לפרנקפורט נסיעה של שעתים שהפכה ל 4 שעות…בגלל סופות, גשמים ורעמים ונהג זהיר (סבא'לה נחמד) שגם לא ידע את הדרך. כן מזל שהיו שירותים באוטובוס. כאמור הנהג לא הכיר את את הדרך והוריד אותנו באמצע מגרש חניה בשדה התעופה במקום הלא נכון…כי לא היה לא את הטלפון הנכון לאשת הקשר ולא הכיר את שדה התעופה שהוא ענק, הבנתי השלישי בגודלו בעולם.
אז אתם מבינים, שוב פספסתי גם את הטיסה לארץ ובקצב הזה גם את זאת שאחריה האחרונה לישראל בלילה פוספסה בחמש דקות משמעותיות ביותר..חחח.. יש משפט שאימי, זכרונה לברכה, היתה אומרת "האדם מתכנן ואלוהים צוחק", באידיש זה נשמע הרבה יותר מצחיק ואני אומרת: "let go let god"
בכל דבר אפשר למצוא משהו טוב נכון..אז…המזל שלי שאני עם שני השמאנים (אב ובנו)…עושים מלא צחוקים באוטובוס., עם משפחה מרוסיה, חבורה של גברים צרפתים וחבורה של גברים איטלקים…אך אך אך…מה אומר ומה אגיד, אפילו ניסו להתחיל איתי , סבתא ריקי…חחח. כולנו מעבירים אוכל, פרות ונשנושים זה לזה כאילו אנחנו בטיול מאורגן של חברים ומשפחה… שומעים מוזיקה איטלקית של פעם ומבינה ששום דבר לא מובן מאיליו ויותר מזה אנחנו לא שולטים על כלום. בשפה שלנו ובאין ברירה אחרת "להפוך לימון למפעל לימונדה". אני שואלת מה הסיכוי שאני פעמים הלוך ושוב, באותה נסיעה, אפספס את טיסות ההמשך שלי? ובכל פעם מסיבה אחרת שאינה תלויה בי כלל. אם זה לא מסע אל הלא נודע…אני לא יודעת מה זה כן.
בין לבין ברנט הוציא מהתיק שלו ונתן לי עוד שרשרת מתנה לשמח ולעודד את ליבי. אחת ששמתי עליה עיין בשולחן התצוגה בחדר הסדנא שלנו, אך עצרתי בזבוזים וקניות בשלב מסוים, בכל זאת 100 יורו..חחח..טוב קיזזתי בליבי (הרומני) את העלות של ההיליניג שקיבלתי 
מהשמאן שמפעת הצניעות לא מציינת את עלותו וליבי המאמין והמקווה ליעילותו… חחח.. בקיצור השרשרת החדשה אף היא בתמונה כאן מימין ומשמאל שימחה מאד. אז..אחרי כל אלו וארגון טיסות מחודשות להיום, לקח אותנו אוטובוס למלון הלא נכון…חחח…אין בעיה החלפנו מלון. אז מה "תקועה" בסוף בגרמניה עם שני השמאנים שלי…ארוחת לילה משותפת ושיחה קסומה אל תוך הלילה. בקיצור בשיעור פרטי עם המורים החדשים שלי, ואפילו התחלנו "מבשלים" ביקור משותף שלהם לריטריט בארץ…יש סיבה למה דברים קורים כפי שהם קורים רק שבעין הסערה זה לא תמיד נהיר לנו. בתמונה גם השרשרת החדשה שלי וברנט השמאן מנסה באוטובוס בטלפון לארגן לעצמו טיסת המשך חדשה, כי כמובן גם הם פספסו את הטיסה שלהם לסאן פרנסיסקו. אז…סוף טוב…קמתי הבקר על השעון: 555 , זמן שינוי – בינתיים יש לי יום נוסף כיפי בגרמניה ועל חשבון חברת התעופה. בקיצור…כמו שאומרים: "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" קסם יום.
יומן מסע 17:
ארוחת לילה, שיחות נפש, שינה טובה טובה במלון סטנדטי בסגנון אירופאי, ארוחת בוקר מפנקת נוספת ואחרונה עם השמאן והבן שמאן.. הפעם אני זאת שהבאתי מלמידתי, תודותי, עצותיי, הבנותיי, המלצותיי, חלומותיי וברכותיי. כמה ראוי היה הזמן הזה לנו יחד לבד….ואחר כך שנפרדתי מהם לשלום – זמן קטן לעצמי. 
בשקט במנוחה בסיכומים אישיים. אני יודעת שמחר שאגיע הביתה יתחיל מרץ וקצב אחר לנהל ולהתנהל..
הרבה טוב מחכה לי/לנו כי לפני שנסעתי סגרתי כל מיני ייזמויות אנרגטיות וסדנאות ושילובים ושיתופי פעולה… ועוד…וחשבתי לי איזה יופי הכל מוכן לי..רק עכשיו צריכה טיפה להחליט – איך אני משלבת איפה מהחוויות שלי בכל המפגשים האלה. אז נזרום ונראה מה ילד יום…. ובינתיים נולדה לנו סבתא שאמנית קטנה חדשה/עתיקה כי החיבורים היו כה מהירים….וככה בערך אני מרגישה…..ואוטו אצא לי שוב לשדה התעופה, הפעם אני מניחה/מקווה שזהו מיציתי את מכסת ההפתעות/שיבושים/תקלות/מתנות….חחח.
יומן מסע 18:
אחרון ודי (חי) …זהו…אני בבית…שום דבר לא השתבש…לא היו לי חרדות טיסה…נחתתי בשלום…חיימק'ה שלי אסף מהשדה…הכנתי את מכונת הכביסה למחר…ניקיתי את כל המיילים מהמחשב…מחקתי את עצמי מכמה רשימות דיוור שהסתננו אל זמן המחשב שלי…וקדימה…מחר מתאפסת על כאן ועכשיו…
סיכום של הסיכום:
היות והדיבור המרכזי שלי במסע הזה היה עם עצמי, יומן המסע והתיעוד הקטנציק בפייסבוק, היה החיבור היחידי שלי לחיים האחרים שלי כאן בארץ. מסע של 12 ימים + יום לפני ויום אחרי "הולידו" 18 פוסטים בפייסבוק שהבאתי גם כלשונם. 220 בקשות של המחוברים אלי לברכות הילינג ותפילות ועוד 1080 תגובות תוך כדי תנועה. 
וזה היה לי מאד נעים השיתופים שלי השיתופים של החברים, העידודים, החיבורים – פשוט תמיכה. אז יש הרבה השמצות לפייסבוק – לא תשמעו את זה ממני. אני שמחה לכל היש.
משחזרתי הביתה בדיוק התארגנו לטקס גדול של אנרגיות עם טלוס למוריה ישראל…ויחד ובהשראת המסע שלי נולד המערך הקריסטלי הזה עם האיצטרובלים והאבנים משם.
בחרתי לשתף רק תגובה אחת, כאמור היו מאות תגובות, תומכות ואוהבות:
ריקי , לא להאמין כמה חוויות והרפתקאות במסע אחד, את הצלחת לשרוד את הכל בזכות הכוחות והאנרגיות שקבלת והכלת בתוכך. הרבה אמונה, כוחות נפש ותעוזה לעבור את כל זה לבד…
והעיקר שבדרך חזרה לא נקרעה לך הנעל…ולא היית צריכה ללכת יחפה בשדה התעופה איך אני ? זוכרת פרטים מהיום הראשון, עקבתי אחרייך בדריכות, העיקר שנחתת בשלום בארצנו הקטנה והכל טוב.
מסע מופלא, איכותי ומרגש ומלמד לחיים, לכולנו.
ואחרון חביב – כן, זה קורה, חלומינו המשותף מתגשם.
ברנט וניקו סקונדה מגיעים לישראל – לדעת יותר על עמותת Dance of the Deer
כן, השמאן שלי ברנט (חחח כאילו יש לי בעלות) אכן מגיע לישראל יחד עם בנו ניקוי שמאן אף הוא – רק מודרני/מערבי יותר..
הכל כבר כופתר, ותואם: נסגרו מועדים, תכנים, מקומות, תשלומים – עכשיו מחכים לכם!!!
מועד: 23-27/5/2-17 (יום שלישי עד מוצ"ש)
המקום: בית הארחה בבית אורן.
השפית קונדוטורית: עינה לקח מ "עינה ואפון הפלא".
תרגום החומרים לעברית.
וגם סרטון קטן שקיבלתי בימים אלו מברנט על מה נעשה בריטרייט.
והנה הקישור לסרטון:
https://www.youtube.com/watch?v=spdeS7fHfTk&feature=youtu.be
https://www.youtube.com/watch?v=spdeS7fHfTk&feature=youtu.be
אשמח לשמוע את דעתך