אמא שלי – פרדה שנייה

הבלוג הזה הוא לכבודה של אמא שלי סילביה רוזנפלד ז"ל, חלפו כמעט שנתיים וחצי מאז תרמה את גופתה למדע, ועכשיו בשעה טובה הובאה גופתה לקבורה טובה. עבורי זמנים מטלטלים והזדמנות לפרדה נוספת, סגירת מעגל נוסף.
אם יש לך סבלנות סבבה, אם לא ניתן לדלג, אם דיבר אליך או עורר בך חוויה שלך – אשמח לשיתוף שלך.
חן חן.
בתוך הימים המטלטלים שעוברים עלינו ברמה הארצית, הפוליטית, המדינית והכלכלית
גם אנחנו חווים את הרעש את הבלבול והערבול. אם בחוץ אז…גם בפנים..כתבתי לכם על זה לפני כשבועיים
ולא ידעתי עד כמה זה נכון לי ברמה המאד אישית שלי.

אמא שלי גם בחיים וגם אחרי המעבר, הייתה תמיד קצרה בהתנסחויות שלה וכמובן מדויקת, ברורה והחלטית.

*ככה היא דייקה את רצונותיה איך תחיה, איך היא רוצה למות, מה יעשו עם הגופה שלה והיכן תיקבר ומה יהיה כתוב על המצבה.

*ככה היא דייקה לי את שעת המעבר שלה והזמינה אותי (אנרגטית) להגיע לבית החולים,

*ככה חלפה על פני באנרגיה של פרפר (כן זה בצבע השמפניה) ולעיתים כנוצה שככה סתם נופלת עלי,
בעודי בצמתי חשיבה והתלבטות.

*ככה הגיעה אלי יום אחד בעודי חושבת עליה ובוכה מיוסרת על המסע המשותף שלנו בביקור במוזיאון
ילדי השואה, בקיבוץ לוחמי הגטאות, ואמרה "טוב לי וטוב עשית".
זהו לא צריך היה יותר כדי שאנשום לרווחה.

*ככה לפני כמה חודשים, במלאות שנתיים לפטירתה של אימי, ישבתי בגינה שלנו – עשיתי מדיטציה, הבערתי מרווה
וביקשתי להרגיע ולשחרר את ה"לחץ" שלי שעדין לא הובאה לקבורה שגופתה עדין נמצאת באוניברסיטה.
ביקשתי סליחה ממני וממנה אם עדין נשאר משהו לא סגור אצלי מולה.
אהבתי אותה, הודתי לה – הסכמתי להחליט גם למכור את החלקה האחורית שלנו,
משהו שהאיש שלי ואני מתחבטים בו זמן מה.
או אז הגיע הפרפר ועופף לו סביב המרווה הבוערת, האש והפרפר רקדו להם ביחד,
והרגשתי מבינה, הרגשתי שקט, הרגשתי נכון.

*ככה יום לפני הקבורה וההלוויה שלה עוד אני יושבת בגינה ותוהה אם נכון לקבור אותה כה רחוק מאיתנו,
בצור שלום שם רכשה לפני 20 שנה את חלקת הקבר שלה…אולי יותר עדיף קלאב כאן בבית בגדרה?
ביקשתי סימן…
נשר עלי עלה מהעץ תחתיו ישבתי, אמרתי  "לא מספיק – תדייקי", נפלה עלי נוצה באמת משום מקום,
אמרתי לה/לי "טוב, נוצה זה גם בסדר – תודה" ומשקמתי להיכנס הביתה הגיח הפרפר מכיוון הכניסה לבית שלה
חלף על פני ואת הכניסה לבית שלי ועף לגינה.
לי זה זה היה מספיק מדויק, היא מאד אהבה לשבת על כיסא הגלגלים שלה ולבהות בגינה.
תמיד תהיתי מה עובר במוחה? זה יישאר לי עלום לנצח.

*מסר אחרון חביב – ביום שבת ביום ה" אין שבעה" שלי בו מלא חברות וחברים באו לחבק – התרוצצה בגינה שלנו
ארנבת שחורה, הגיחה משום מקום ונעלמה למחרת. מירה  גרוס חברתי, המומחית בחיות, פענחה לי
שהארנבת המתרוצצת מסמנת שהגיע זמן לנוח – תרתי משמע, היא למנוחה שלה ואני לשלי.
​איזה קסם כשמקשיבים ומחוברים.

היות ואני אוהבת לשחק עם מספרים תראו מה יצא לי?
חלפו 111 ימים מאותו היום בו הבערתי את המרווה וריקוד הפרפר עד ליום שהבאנו אותה לקבורה,
למקום מנוחה עדן = מספר מאסטר=3=שפע.
חלפו סך הכל 841 ימים מאז פטירתה עד ליום קבורתה=13=אהבה =4=בית, שהיא כל הזמן עזרה ועוזרת לי לשמור עליו.
אז כן אמא יקרה, את מסמנת לי ואני מקשיבה.
הערוץ הזה לעולם יהיה פתוח בינינו. תודה.

גם אמא שלי אהבה משחקי מספרים, אחד האהובים עליה
"אני נולדתי בשנת 25 ואת ב 52 – את רואה" הייתה אומרת "היפוך מספרים אבל זה אותו הדבר"
ואני אומרת אותה אנרגיה 7 = רוחניות גבוהה, מיסטיקה, חוכמת הנסתר, אחדות.

חלק מהכתוב במייל זה בהמשך שיתפתי בפייסבוק וחלק נכון לכאן בלבד.

מצרפת כאן גם קישור לבלוג שלי שמתעד את התהליך שעברתי להסכים לעזור לאמא שלי
לעבור מכאן לשם – קרי למות, בדיוק כפי שהיא רצתה.
הנה הקישור לבלוג "אמא שלי – החלטה גורלית"

קבר אמא 1קבר 3

 

 

אמא שלי סילביה רוזנפלד ז"ל סוף סוף הובאת לקבורה כדת משה בישראל.
לפני שנתיים וארבעה חודשים עשתה אימי, בתמיכה גדולה ואוהבת שלי, את המעבר מ"פה לשם".
היא תרמה את גופתה למדע לאוניברסיטת תל אביב.
משהסתיים המחקר היא הובאת סוף סוף למנוחת עולמים.
זאת הייתה תקופה מאתגרת עבורי ועכשיו הסוגיה הזאת שנקראת אמא נפתחה מחדש
לסגירה ופרידה נוספת עם כל העצב והכאב אך גם נחמה גדולה הכרוכים בתהליך.

ערכנו לה טקס עם תפילות והספדים בדיוק כפי שהאישה הצדיקה והאצילה הזאת ראויה לה.
אתם יודעים מה זה לאישה דתייה לפעול כנגד דתה ואמונתה ולתרום גופתה למדע –
כי זה חשוב היה לדעתה "אחרת איך ועל מה יתרגלו סטודנטים לרפואה?" הייתה שואלת.
כזאת אצילה ומתחשבת שביום כיפור הייתה מתנדבת לעשות משמרות נוספות כדי שנשים
אחרות צעירות עם ילדים קטנים לא תחללנה את יום הכיפור
(עבדה כטבחית וסגנית מנהלת המטבח בבית חולים רמב"ם בחיפה)…
אלה רק דוגמאות ויש מאות כאלו..
כשליוויתי אותה למעבר תיעדתי את התהליך בשתי כתבות בבלוג באתר שלי לרבות הידרדרות האלצהיימר שלה.
בזמנו מאות אנשים הגיבו , שיתפו וכתבו לי על חוויות הליווי שלהם בני משפחה ש"עברו"-מרגש.

אז…כן, סוף סוף הבאתי את אמא שלי לקבורה מכובדת וראויה לאישה שהיתה.
יחד עם המשפחה הקרובה והפתעות מחברי ילדות שצצו שהכירו אותה עוד בשיאה.
יום של כאב, עצב ובכי מהולים בנחמה,שמחה ואושר גדול על שסוף סוף הגיעה למקום מנוחתה עדן.
פתיחת הקבר הייתה קצת מוזרה (הזויה ביטוי יותר מתאים) כי כבר הכינה לעצמה
לפני שנים את המצבה כתובה עם כל הפרטים נותר להוסיף רק את תאריך היציאה.
קיבלתי מכתב מקסים מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב:
"בשם הפקולטה לרפואה, סגל המורים והתלמידים ברצוני להודות לכם אישית עבור
שיתוף הפעולה ולהוקיר את תרומתה המבורכת של יקירתכם.
הזכות שניתנה לתלמידים ולחוקרים ללמוד בעזרת התרומה,
תאפשר את קידום המדע ובעתיד את הבאת המזור והעלאת רמת הרפואה לחולים רבים".
כן אני חושבת שזאת אכן הייתה זכות.

אחי משה, סיפר על איך היה ברומניה, איך אמא ואבא שלי הכירו, על העלייה לארץ
בימי הצנע והמשמעות של להיות פועלים חקלאיים בימים ההם.
הוקראו הספדים, של גיסתי אירית המדהימה ועליזה בת דודתי שכל כך אהבו את אמא שלי.
איך אומרים – לא נותרה עיין יבשה.
ואף אני אמרתי את דברי בקול, את ההשלמה, הסליחה, התודה והגעגוע.
המון קריסטלים הוטמנו יחד איתה – קצת צחקו עלי בני המשפחה אבל שיתפו פעולה,
כולם הניחו קריסטלים (במקום האבן שרגילים לשים על הקבר) ופרחים סגולים מקסימים הונחו
במשחק של פרדה, בדיוק בצבע הסגול האהוב עליה.
חיימק'ה שלי אמר לי בדרך הביתה שהוא הקפיד לראות שאכן הטקס התנהל נכון,
שהגופה הוטמנה הונחה ברגישות ובכבוד. והתפילות היו מדויקותוכך היה.
בקיצור אני ממש שבעת רצון – עשינו נכון למענה.
נסגר עוד מעגל.

היות שתרמה גופתה למדע אז: אין דיני אבלות, אים שבעה, אין 30….אין ואין.
אז…גם שנפטרה במקביל ללידתו של נכדינו השני (מעגל החיים) ישבתי "אין שבעה" יומיים וחברים באו  לחבק ולנחם.
הפעם…החוויה היתה שונה, שלמות ואפילו אושר על הבאתה לקבורה,
אז…גם הפעם, למחרת בשבת, יום חדש פתחתי את ביתי למי שרצו ויכלו לבוא להתחבק ולחזק.
ביום של ה"אין שבעה" המיוחד שלי.
זה היה כמו "שבעה" של יום אחד, בלי דמעות, עם הרבה אהבה,
סיפורים של פעם איך אמא היתה עושה ככה או ככה..
מרתון של שחרור ובהחלט שמחה.

אני בהודיה לכל מאות האנשים שעודדו בפיסבוק, שיתפו בהתייחסות כל כך מרגשת למצב,
פשוט זכות לשתף.
מודה לכל האנשים שבאו להלוויה כולל חברי ילדות שלי שהכירו את אמא מעולה, מודה לכל אלו שבאו
לחבק אותי ביום של ה"אין שבעה שלי" רק מפאת הצניעות אני לא אומרת את המספר – הייתי נפעמת.

כאן בהמשך ההספדים של בת דודתי עליזה, גיסתי אירית ושלי שנכתבו במקור ביום פטירתה של אימי
ועכשיו ביום קבורתה, הפכו להיות לחלוטין רלוונטיים.
למרות שהאמת אמא שלי לא רצתה הספדים, או פרחים – אז זה היה עבורנו,
לסגירת המעגל שלנו.

בהקשר להספדים, אמרה לי ביתי הבכורה, בהומור או בציניות "אמא מגילת העצמאות הייתה יותר קצרה",
אבל אמא שלי היתה צדקת ומיוחדת ויש כל כך הרבה דברים לכתוב עליה…ובעיני נתפס כחשוב וזה שלי.
הרש שאסטה בזריחה עם מגן דוד

 

 

 

 

הספדים:

 עליזה שפרבר באום – בת דודתי האהובה
אמא שלי היתה לה כמו אמא שנייה

-הספד לאישה שלא רצתה הספדים

מי שחיים באופן אצילי, גם אם חייהם אינם מתנהלים לאור הזרקורים
אל להם לחשוש שחייהם היו לשווא. דבר מה קורן מחייהם, זוהר
.כלשהו המשמש מורה דרך לחבריהם, לשכניהם, וייתכן שגם לדורות הבאים

 ב. ראסל

לא מצאתי משפט מתאים יותר, שיגדיר אותך.
שנים של מסירות שהייתה בך כלפי כל מי שהיה סביבך. אם היו אלה הוריך, או אחותך היחידה.
ילדיך, שעבורם ויתרת אחרי שהתאלמנת מקשר זוגי שהיה מקל על חייך.
אני שיש אומרים שאנחנו מאד דומות, זכיתי למחסה נפשי ופיזי אצלך,
תמיד הבנת אותי, גם אם לא אמרתי, גם כשלא יכולתי להסביר את מחשבותיי,
את היית זאת שאמרת לי "כן אני מבינה אבל אני לא מסכימה או לא מרשה",
וזה תמיד התקבל אצלי בהמון אהבה, האיסורים שלך תמיד היו מובנים,
אמא טובה כבר אמרתי שהיית עבורי, וכן, היית בחייך ובמותך אצילה.

לא הרבה אנשים אני מכירה , שתורמים את גופם למדע, וזאת לאחר שדאגו לנחלת קבר לעצמם.
האדם שעושה זאת ניחן בכוחות כמעט על אנושיים, לראות את הנולד, ולקבוע את עתידו הפיזי גם לאחר שלא יהא.

אצילות נפש הינה נחלתם של מעטים מאד, ואת היית בין אלה שמישהו העניק לך את התכונה המיוחדת הזאת.
נתת לכל סובביך זמן מספיק והותר להיפרד ממך, אבל פרידות הן תמיד קשות,
ולי מאד קשה (בלשון המעטה) לחשוב שלא יהיה לי את מי לבקר בבת גלים, בתל אביב או אפילו בגדרה.

גם אחרית ימייך, כשלא ידעת להבדיל בין לבין, היה לי מאד מיוחד לבוא,
לשבת לידך, ללטף אותך, ולשמוע חזור אין ספור פעמים את אותו המשפט,
אבל יכולתי לשמוע בין לבין גם כמה משפטים מצחיקים וחכמים, אין וזה נגמר,
ואני אצטרך לשמור ולנצור את מה שהנחלת לי. כשנתת צדקה בסתר,
כשריחמת על הכלבה שלי שחלתה ובישלת לה אוכל מיוחד כדי שתחלים,
כשעמיתי היה חולה סעדת אותי – כן אפילו יותר מאמי מולידתי.
ועוד אלפי מצבים שהוכיחו לי עד כמה אני חשובה לך,
ואני הרגשתי זאת וניסיתי במעט להסביר לך עד כמה את היית חשובה לי.

הספדים הם דבר נוראי, ואני כותבת אותו ומייללת בבכי, חבל על שאבדת לנו.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

אוהבת וכבר מאד מתגעגעת אליך.

עליזה
(עליזה הוסיפה שעוד היתה לה תקווה שכל הזמן הזה שהיתה באוניברסיטה, אולי עוד יקרה נס
והיא תשוב אלינו, עכשיו היא כבר מבינה שזה סופי – הכאב, העצב והבכי גדולים מאד).

אירית קלינגר- גיסתי שכל כך אהבה את אמא שלי

סילביה : שם לטיני

משמעות השם: יער, חורשה, חורש, מקום נטוע עצים גבוהים שלרוב לא נושאים פרי.
מייצגת אנשים בעלי יכולת ביטוי מילולית גבוהה, מחוננים בהבנה ואינטואיציה, כריזמטיים ורחבי לב.
בעלי נטייה לחדש ולהתחדש, דינמיים, תומכים ומבינים. לרוב הם חושבים על הזולת ולא על עצמם,
יש להם כוח, אדיבות, אהדה, נדיבות. תומכים, עוזרים ומכוונים. מקרינים ביטחון אך לעיתים מוטעה.
הם עלולים ללקות בפטפטנות .

כאשר הכרתי אותך זה היה בחתונה של חיים וריקי בשנת  1980
ניגשת אלי ואמרת "שלום את גיסתה של ריבקה?" .. "לא, עניתי, אני גיסתה של ריקי".
אמרת לי " אני נתתי לה את השם " ריבקה" בכל אופן שמי סילביה אישה פשוטה מחיפה עובדת במטבח בבית חולים רמב"ם".
בתור נערה  בת 25 הייתי בשוק איזה "טייטל" אמא מציגה את עצמה לימים גיליתי בן אדם מלא נתינה מלא חוש הומור וציני.

סיבליה 34 שנים אנחנו נפגשנו באירועים משפחתיים הולדת מאיה, הולדת שרון, הולדת נועה,
הולדת און, חתונות בר מצווות הולדת נכדים ועוד ועוד…
הרבה חגים עברנו ביחד והכי הכי ימי הולדת כי שתינו נולדנו באותו החודש בהפרש של כמה ימים וממפגשים
אלו אני יכולה לאמת: את אולי אישה לא מלומדת ואין לך תארים אבל יש לך תואר שלא קונים בכסף
ולא לומדים אותו בשום מקום "חוכמת חיים" .

סילביה כאשר עזבת  את חיפה כבר לא היית אישה צעירה וזה לא מובן מאליו
לא פחדת משינוי בגילך לעזוב את המקום המוכר לך את החברים ואת מה שאת נאחזת בו.
ובכל זאת למדת להכיר את העיר כאילו את נולדת בה, טיפלת בנכדותיך באהבה ובערכה
ועם כאבי רגלים וגב מכופף אפילו לים הלכת. וללא תנאים נתת, נתת ונתת ולעולם ללא תמורה.
כל יום הולדת צלצלת, לאחל יום הולדת  וזהו לשון המשפט :
"שלום כאן סילביה יש לך יום הולדת מזל טוב תהיו בריאים ואל תענו כי אני לא שומעת "

אף אחד מבני המשפחה והחברים לא ישכחו  את אוזני ההמן שהיית אופה בפורים,
ריבות המישמשים "רק תדאגו לצינצנות" אמרת…
והכי הכי טעים המאכל הרומני/איטלקי הפירוגן/קרפלך מה שנקרא היום רביולי
גם לבצל מטוגן היית דואגת היית אומרת לי "אני את הבכי שלי כבר עשיתי אין סיבה שאת תבכי"
(המבין יבין חיתוך בצל ודמעות).

לאחר כמה שנים המשפחה גדלה חיים וריקי החליטו לעבור לבית פרטי וגדול שוב מעבר,
שוב שינוי ואת לא מתנגדת העיקר שיש לך מיטה נוחה וטלויזיה על מנת לדעת מה קורה בעולם.
בצהלה גרת בדירה בתוך הדירה לא הרגישו בנוכחותך מתחשבת בפרטיות בילדיך ובנכדותיך
אלה אם היית צריכה משהו, אז היית מתייצבת בגרם המדרגות ושואלת "מישהו שומע אותי מאיזה שהוא מקום".

לאחר שנים שוב שינוי חיים וריקי החליטו שהם יוצאים לפנסיה ועד שמחליטים לאן עוברים
ריקי מעבירה אותך לבת אחותך – עליזה  האהובה שנתיים גרת בצימר במצפה גילון…
לפחות פעם בחודש את היית מתקשרת אלי או אני אליך ואת כרגיל מאושרת וטוב לך איך הגדרת זאת
" מה רע להיות בצימר שאנשים משלמים כל כך הרבה כסף אני לא צריכה לצאת לנופש אני גרה בנופש" .
לאחר החלטות והתלבטויות עוברים שוב חיים וריקי הפעם למושבה  לגדרה.
הפעם את אמרת "בגילי עליתי בדרגה יש לי כניסה משלי".

סילביה  את אישה לא בריאה אבל מעולם לא שמת את עצמך כקורבן..
המוטו  שלך, העיקר שאת קמה בבוקר השמש זורחת והחתולים סביבך איך אמרת "אני מודה לאל ,
אני נושמת , טוב לי יש לי חדר מקלחת טובה ולא צריכה יותר כלום".
וזה אופייני למזל שלך את קשתית אמיתית שמחה אופטימית מתחברת לאמת שואפת לחופש
אבל הבנת את הפוטנציאל של החיים לכן תמיד היית מאושרת.

לצערי בשנים האחרונות התגלה אצלך אלצהיימר התחיל בהדרגה והתפתח ואת
חייל ממושמע צריך לקחת כדורים לוקחים כדורים, צריך ללכת לרופא הולכים לרופא,
היית חכמה שנתת לילדיך לדאוג לך אמרת "אני המבוגרת ויש לי ניסיון אבל ריקי וחיים
הם צעירים יודעים יותר טוב ומה שהם מחליטים אני מקבלת,
העיקר שאני פה… בין החיים על האדמה ולא מתחת".

סליבי  כשלפני כמה חודשים חלה הידרדרות במצבך חיים נלחם בציפורניים לא להעביר אותך
למקום אחר לבית אבות..לא רצית בית אבות.- הוא אמר "היא מאושרת כך יותר טוב שתהיה בבית,
אבל ההידרדרות הייתה כזאת שלא ניתן היה להשאיר אותך בבית היית מסוכנת לעצמך.
אושפזת בבית חולים  סירבת לאכן, וריקי שלך עזרה לך לעבור את השלב הזה במסע תהליך הפרידה מהגוף הפיסי,
ובו בזמן גילתה מכתב שלך בו השארת הנחיות מדויקות שאותך לא מחיים ולא מאכילים
פשוט נותנים לך להיפרד מהנפש לאט לאט.
כמו גם את המכתבים על תרומת הגופה שלך לאוניברסיטת תל אביב – מה שאומרים "תרמה גופתה למדע".

פה אני  חוזרת להתחלה "אני סילביה אישה פשוטה מחיפה" והנה ההוכחה
שאת לא אישה פשוטה את אישה אמיצה חכמה ודעתנית ומיוחדת שבשום אוניברסיטה לא לומדים
את מה שאת השגת בחיים – אבל בכל זאת הגעת לאוניברסיטה!!! – כמו גדולה!!!.

סילביה מאוד קשה להיכנס לבית ולא לראות אותך יושבת במקום הקבוע בשולחן האוכל, מחייכת שמחה לבואנו.

יהי זכרך ברוך!

עירית קלינגר

ההספד שלי 

אז…מצרפת כאן למי שירצו לקרוא (אני מזהירה זה ארוך) את ההספד האחרון,
הדיבור האחרון הפורמלי שלי עם אמא שלי:

בגיל 87 וחצי אמא סילביה החלטת שמספיק ובחרת לעשות את המעבר.
בריאה לחלוטין עם התקף אלצהיימר של עשרות שעות ערות מטורפות, סגרת את הפה וסירבת לאכול! וזהו!
ביום חמישי 27/6/2013 י"ט בתמוז הלכת לעולמך – ברוך דיין אמת.
ואני בחרתי לעזור לך לממש את רצונך המיוחד..מאתגר אך אפשרי.
אימא שלי, היית אישה גדולה מהחיים (הר אדם של יכולות), דעתנית, עקשנית, צנועה בהליכותיך,
אוהבת אדם ורחבת לב ומעל לכל צדקת ענקית.
לכאורה אישה פשוטה, נולדת ברומניה, עברת את השואה "לייט" – זאת הגדרה שלך,
נישאת ברומניה לאיש עמיד (אח של חברות שלך מהילדות), ילדת את משה ויחד עם המשפחה
הגנרית שלך (סבא מנדל סבתא גולדה אחותך יוליה ובעלה צבי כולם כבר ז"ל ) עליתם לארץ בימי בעלייה השנייה.
כמו רבים אחרים בתקופה ההיא שוכנתם במעברות ומשם לכפר ירקנים
היום מושב מצליח מאד שנקרא היום נווה ירק , אוי איך הינו מסודרים כלנו אם לא היית עוזבת – חחח.
וכאן אני מצטרפת לתמונה ונולדתי בפורים ומשה הכין לך בובת מריונטה כזאת.
רק מה לאבא יוסי שלי (בעלך) כל הבאלגן הזה לא התאים.. להיות חקלאי וכו..והוא שיחרר בדרכו.
את אמא נותרת אישה צעירה עם שני ילדים קטנים ומשק חקלאי..מכאן התפלפלו חייך…
עברנו לגור בחליסה חיפה במערה ליד סבא וסבתא..כן באמת מערה עם אסבסטונים וגגונים מפח, משם לבת גלים….
אני רק רוצה לציין שכל חייך עסקת בהישרדות…לא בחלת בשום עבודה ותהליך,
כולל להיות עובדת ניקיון בשירותים בחברת חשמל, כדי לא להיתמך (אף פעם) על די מוסדות הסעד.
סירבת לכל מיני הצעות שידוכין – כי זה היה אומר לוותר עלינו הילדים או לשים אותנו בסדר עדיפות יורד,
לא אין מצב מבחינתך. תמיד ברוח קלה, בחיוביות ענק – שום דבר לא היה סיפור מבחינתך, הכל יכולת.
לפני שפרשת לגמלאות לטפל בנכדים בילדים של משה ,ספי, מירה ומני ואחר כך במאיה ונועה,
עבדת בבית חולים רמב"ם כסגנית מנהלת מטבח – כן התאים לך תמיד אהבת לבשל – וכולנו נהינו מכך.
והיום אנחנו כל כך מתגעגעים למעדנים המסוימים שלך למשל לפירוגן, לרגל הקרושה,
לאוזני המן, לריבות, למקלונים מלוחים…אנחנו יודעים לעשות את זה גם…אבל זה לא אותו הדבר.

כמו ברוב יחסי אמא בת, נוצרה עם השנים אמביוולנטיות – בעיקר שלי "עשו לי, לקחו לי,
שתו לי" לקח לי עשרות שנות בגרות לראות ולהבין דברים אחרת, כולל כשהפכתי להיות אמא וסבתא בעצמי.
ויותר מזה כל שנות עבודות המודעות שלי הכינו אותי לתהליך הפרדה הסופי – נכון למציאות העכשווית שלנו.
היה לך מוטו כמו שאותנו לא מסרת למוסד כשהיה לך קשה, כך ביקשת לא להגיע לבית אבות.
כך שלימים כשנעשה לך קשה ולנו התאפשר קנינו בית גדול ולקחנו אותך לגור איתנו בבית החדש בצהלה
זה היה לפני 22 שנה…
אני רק חייבת כאן לתת קרדיט לחימק'ה האיש שאיתי – זה היה רעיון שלך – לא מובן מאיליו-תודה, איש שלי.
חשבתי שזה גם סוג של ערך, גם לחינוך – על אמא שומרים.
זה לא היה פשוט – או מאתגר כפי שאני אוהבת להגיד היום.
כי לא ממש "סבלתי" אותך, לא ממש הייתה לי סבלנות אליך,
לא ממש ענינו אותי ה"קשקושים" שלך על קיזר פרנץ ג'וסף, לא ממש אהבתי שאת לא נקייה ולא מש מריחה טוב,
לא ממש כלום – סוג של עונש…שצריך לחיות איתו ועשיתי זאת כי אני מבוגר אחראי ובת טובה!
יותר מזה …היה לי שק ענק עליך. פעם בשיעור רייקי היינו צריכים לעשות תהליכי פרידה במכתב להורים..
אז לאבא שלי כתבתי כמה שורות – מה כבר יש להגיד לגבר שבחר לשחרר את החיים ולהשאיר אותנו ככה לבד?
לעומת זאת לך אמא כתבתי מכתב בין 25 עמודים עם כל התלונות בעולם – ומשם התחיל הריפוי הגדול שלי.
לימים, כשפרשתי מהבנק וחיים פוטר (תודה לאל לשני המצבים הברוכים האלו) רצינו לנסוע להודו
לשנה – ואז אופס אני לא יכולה מה נעשה איתך שחיית איתנו וכבר היית ותלותית
בנו (מאיה ונועה כבר גדולות ועצמאיות) ואז הסתובבתי עם שאלה מנקרת
מה אני צריכה לחכות שאמא שלי תמות כדי שאני אתחיל לחיות או אעשה מה שבא לי?
דילמה ענקית – שנפטרה פשוט על ידי עליזה בת דודתי  היקרה ורמי בעלה.
בקיצור אמא עברת לגור איתם במצפה גילון ואנחנו חיים ואני יכולנו לנסוע להודו,
רק שבמקום זה בחרנו לשחרר את צהלה ולעבור לגור בגדרה – בבית קטן במושבה.

לכולנו היה טוב בסידור החדש הזה..את היית עם עליזה ורמי והילדים והנכד להב שכל כך
אהבת וכלבים וחתולים..ולי היה קצת חופש ממך אמא ..
וזה היה הזמן להתארגנות הרגשית המחודשת והמאוזנת שלי מולך.
החופש הזה נמשך שנתיים.. ובדיוק כשסימנו לבנות את הבית..במקרה ולא במקרה
אנחנו יודעים שאין מקרה (מקרה בהיפוך אותיות – השם רקם) נפלת, שברת אגן,
עברת ניתוח שהשתבש, לא צלחת כראוי את השיקום והצטרפה לגור איתנו ביחידת דיור בגדרה
שהכנו מראש עבורך…סיעודית עם התחלה של דימנסיה..
עם הידרדרות מהירה לאלצהיימר מטופלת 24/7 עם עובדת זרה.
כשבשנה האחרונה כבר היית מבולבלת לחלוטין לא זיהית אותי או הבנות כבר כמעט שנתיים
היחידי שהיה מחזיר אותך לסוג של פוקוס היה חיים – אנחנו צוחקים שאולי זה בגלל הזקן
ואני אומרת בגלל השם חיים על כל המשמעויות שבשם הזה.
כאן מתחיל שלב חדש ומצוין במערכת היחסים שלנו..רק לא הבנתי כל הזמן הזה ..
כמעט חמש שנים..למה את עוד כאן, אשה שכל הזמן עבדת וטרחת ולא היה לך רגע מנוחה ושקט…
מה לך ולכלום הזה ..היית יושבת בחיבוק ידיים כבר לא מסוגלת לסרוג או לרקום ובוהה..
טלויזיה לא אהבת כי רק מספרים שם כלשונך "איך זה גנב, זה רצח, וזה שיקר…"
בחצי שנה לפני עזיבתך גילית שאת ועלמה אוהבות את אותה תוכנית "לולי" והיית
מדברת בשמחה והתפעמות רבה על דמויות הבובה בטלויזיה.

בשנים האחרונות היית אומרת לי..אני יודעת למה חזרת מאמריקה ואני הייתי שואלת למה…
והיית עונה… כדי שתדאגי ותטפלי בי.! באלצהיימר יש קטע שחוזרים על אותו משפט שוב ושוב…
למה אני אומרת את זה כאן כי מרוב פעמים ששמעתי אותך אומרת את זה…
לבסוף נחת לי האסימון שזה נכון והאמנתי אף אני..והבנתי את התפקיד שלי בהכנה שלך את המעבר.
בכל התקופה האחרונה היית מה שנקרא בעולמנו בסבבה היה לך משפט קבוע
"אני המלכה האם – מה רע לי מטפלים בי, נותנים לי לאכול, רוחצים אותי..אוהבים אותי ..הכל טוב"
זאת פשוט הייתה הדרך הכל כך חיובית שלך לראות הכל בטוב…
תודה לאל גם על הגנים אלו שעברו גם אלי.
עוד משפט שהיית נוהגת להגיד בשנים האחרונות ..שיש לך סידור עם בורא עליון :
את תלכי "ציק צק – תלכי לישון ולא תקומי בבקר" אני האמנתי לך גם כאן,
שתינו לא ידענו אז שזה לא מה שיקרה.

אז ראשית אני רוצה להודות לך אמא שלי שבניגוד למה שחשבת, שתלכי ציק צק – הלכת בדרכך לאט לאט,
על האיפשור הענק הזה כי זאת את שסבלת כדי שכל מה שקרה אחרי יקרה מדויק.

אחד האסימונים שנחתו עלי זה שמה פתאום אני קובעת את הסדר היקומי
אני ציפיתי שקודם את תעשי את המעבר – הפרידה של הנשמה מהגוף הפיזי ואחר כך
מאיה תלד את הנכד העתידי שלנו. וכך אני אתפנה להיות סבתא מתחדשת.
כשהבנתי את זה..באמת שחררתי שליטה וגם חליתי..וגם נתפס לי הגב..וגם ..וגם..
הרבה פעמים אני אומרת לעצמי ולמשתתפים בסדנאות שלי..
אני הכי רוצה בעולם משהו ועושה למענו..
אך קורה שתנאים לא הבשילו או שזה לא לטובתי העליונה וזה לא יקרה..
ואנחנו לא תמיד מבינים את זה בזמן אמת..לעיתים נבין והאסימון ינחת הרבה אחרי.

במקרה שלך אמא שלי ..בחודשים האחרונים..זה קרה גם וגם..גם תהיתי..וגם הבנתי..
תוך כדי תנועה..ואני יודעת שיש עדין דברים שאני לא מעכלת שאני לא מכילה באמת ועוד לא מבינה.

דבר אחד בטוח אני מבינה בבהירות כרגע..אמא שחיכית..בסבלנות ובסבל עד שהנכד שלנו אדם נולד,
חיכית בסבלנות עד הנכד של עליזה, שהיית לה כמו אם, ייולד (יפתח של רוויטל נולד יומיים אחרי אדם שלנו),
חיכית עד שמשה ואני נעשה את ההשלמות וההסדרים בינינו.
ועל כל אלו אני בהודיה גדולה – ואם במשהו לא עשינו כרצונך, פגענו או צערנו – מבקשת עכשיו לפניך סליחה.

והיו לך דרישות וחיכית עד שאני יכולתי להכיל ולקיים את כל דרישותיך.
וכך היה…
הכנת 3 מכתבים עם רצונותיך..אמרתי שהיית דעתנית, חכמה , מסודרת ועקשנית…
לא מצאתי אותם ביחד..מצאתי כל אחד מהם בדיוק כשהיגיע הרגע הנכון שלו להימצא.

מכתב ראשון (1997) שאת לא רוצה להיות מחוברת לשום מערכת מצילה או מאריכה חיים,
אוכל , זונדה , הנשמה וכדומה. המכתב היה בכתב ידך הפשוט..כתוב בשלוש שפות עברית,
רומנית וגרמנית (למען הסר ספק) תודה לאל בבית החולים הרצפלד (שם כולם היו מלאכים במדים- אין מילה אחרת בפי)
בו היית מאושפזת בחודשיים האחרונים כיבדו את בקשתך האחרונה הזאת – שזה לא היה פשוט כלל,
אבל איך אמר לי הרופא האישי שלך וחבר יקר בבית חולים
" אמא שלך עשתה לך את כל העבודה – היא אמרה לך בדיוק מה היא רוצה –
את רק צריכה להיות מספיק אמיצה לקיים זאת" וכך היה.

מכתב שני – עם כל הניירת שסודרה לפני שנים..(1997)כבר אמרתי שהיית אצילה נכון –
אז תרמת את גופתך למדע..כלומר ביום שחגגנו את הברית של אדם, הנכד החדש שלנו,
בואו וכניסתו לדת משה וישראל, את חגגת את נסיעתה לאוניברסיטת תל אביב לפקולטה לרפואה..
שם יוכלו סטודנטים ללמוד ולתרגל ולנתח..
אני חושבת שבגלל שעבדת בבית חולים הבנת את חשיבות התרומה הזאת.
לכן למרות היותך אישה דתית ומאמינה, כל שבת היית קוראת את פרשת השבוע
גם עם האלצהיימר והבלבול, ביום כיפור עבדת משמרות כדי שנשים אחרות לא תחללנה את החג.
אז…למרות שההלכה אינה מאפשרת או מכירה בתרומת הגוף למדע – בחרה בדרך הזאת.
הווה אומר אין הלוויה, אין דיני אבלות, אין 30, כן אומרים קדיש
ויש בחירה של קבורה בגמר התהליך והשימוש של האוניברסיטה שיכול לקחת עד 3 שנים במקרה שלנו שנתיים וארבעה חודשים.

אני בחרתי כן לעצור את מלאכתי השוטפת, לשבת בנחת בביתי, לשחרר לאהוב ולהתאבל – ולפגוש חברים ומשפחה.
היום אמא הסיבוב הזה מסתיים עבורך ועבורי.

המכתב השלישי (1998)– עם כל הניירת שסודרה…רכשת לך כאן דרך יוסי האחיין האהוב שלך ז"ל
את חלקת קבר הזאת..בדיוק איפה שרצית, לא רחוק מאוממה, סבתא של יוסי ועליזה.
כתבת כבר את הנוסח על המצבה מה שנותר להוסיף זה תאריך..בבוא היום. והיום הזה הוא היום:
יום שישי 16/10/2015 ג' חשוון תשע"ו
אחרי כל אלו..נותר לי להגיד – אין עליך!.

היות ואני מלווה אנשים עם מחלות מאתגרות, סופניות – אותם והמשפחות שלהם –
אם תרצו מלווה רוחנית למעבר (עבודה חשובה אותה אני עושה שנים ובהתנדבות)
אני יודעת שכל נשמה בוחרת את הדרך שלה לפרידה..לעזיבה את הגוף..לאט, מהר,
לעיתים במפתיע לכאורה, או עם קצת/הרבה זמן הכנה למשפחה, אם או בלי סבל..
יש שמחכים עד שנפש קרובה תבוא להיפרד, יש שרוצים שכולם יהיו סביבם..
יש שמחכים שאף אחד לא יהיה לידם ואז עוזבים..לא ידעתי איך אמא תרצי לעזוב..
אז נתתי לך את כל האופציות..כל פעם שעזבתי אותך בשני חודשי האשפוז האחרונים..
אחרי ששרתי לך שירות מלאכים, ניגנתי דיסקים של קערות קריסטל ונבל,
עבדתי איתך עם הקריסטלים ועשייתי לך הילינג משחרר – תמיד הייתי נפרדת ( ברמה הארצית) כאילו
זהו לא אראה אותך יותר. לכן כל פעם שבאתי לבית החולים היה את המתח הזה
כי לא ידעתי מה אמצא באיזה מצב את תהיי.

ולבסוף אמא יקרה שחררת.
היית במצב הלא מחובר כמה שעות ישבנו לידך כל הלילה ובבקר הבנתי שכל עוד אנחנו לידך לא תעברי…
אז לקחתי את מנורי ויצאנו להתחיל לארגן את הבית…
זה היה חלון ההזדמנות שלך לעשות את המעבר. בשעה 14.55 יצאנו מהבית לכיוון הרצפלד, הסתכלתי על השעון…
אף פעם אני לא מסתכלת על השעון כשאני נועלת את הדלת…
כשהגענו כבר לא היית…עברת.
חיכיתי כמה שעות עד שקיבלתי את תעודת הפטירה השעה 14.55 היה כתוב. לא מקרה. סימן.
הרגשתי אותך. זה שיא השולם שיכולתי מבחינתי לעשות איתך.
הרגשתי שמחה והקלה גדולה עבורך ועבורי..נסגר מעגל.
אך לא..כי בכאב ובעצב המהולים בסיום יש פרצה, לא היה לך קבר,  לא שביום יום התעסקתי בזה,
אבל בחגים, בשבתות, באירועים משמחים ביום ההולדת שלך 13/12 ביום עזיבתך 27/6 –
יש בור כזה וקבר אין – ואני תוהה מה עוד עושים עם הגופה שלך שם במחקרים.
תמיד הייתי מזיזה את המחשבות המתגלגלות האלו..ובמקום זה מדברת איתך דברים משמחים.
זהו אמא היום את כאן..כולנו נפרדים כל המשפחה המצומצמת שלנו
אהבת את כולם לכל אחד בישלת משהו מיוחד שהם אהבו,
רקמת תמונה מגובליין, תפרת בגד, תיקנת כפתור או רוכסן,
רק היית אומרת "לא בוער – אם בוער מזמינים מכבה אש".
גם נועה מפריז מבקשת את סליחתך ומקווה שאת לא כועסת שהיא לא הצליחה להגיע…
אמרתי לה שאת הכי מפרגנת לה בעולם את חייה ובחירותיה.

אני מודה לך שהיית אמא שלי –
דרך כל מהמורות הזמן והאתגרים למדתי להוקיר ולאהוב אותך הכי בעולם.
ובזכות איך ומי שאת היית הפכתי אני להיות איך ומי שאני –
ואני בהחלט אוהבת את עצמי , אני התוצאה שלך בזכותך.

תודה יהי זכרת ברוך ותהיה מנוחתך עדן.
נוחי בשלום על משכבך.
ת.נ.צ.ב.ה.

m1017page28284article191369piska350205RAN2968717

 
חברת ילדות שלי, רונית פרלוב יוגב, כתבה בפייסבוק על אמא שלי את זה:
אתמול, אריאלה ברודר, גבי מילר, נחמה נוצה, מלכי זוסמן, אורנה הג'ינג'ית, ואנוכי
חלקנו כבוד אחרון לסילביה רוזנפלד ז"ל אמה של ריקי-חן יהונתן (רבקה רוזנפלד של פעם ).
סילביה הובאה לקבורה ולמנוחת עולם, ביום שישי.
אשה צדקת אשר החיים לא הקלו עימה ובצעירותה התאלמנה. הקדישה את כל כולה למשפחתה
ולסובבים אותה. עסקה גם במתן בסתר ועבדה סביב השעון ימים כלילות,
גם כדי לאפשר לאמהות צעירות להיות בחגים עם ילדיהם הקטנים.
ביתה תמיד היה פתוח בפנינו – היינו ילדי מפתח של פעם.
מטבחה היה אפוף ניחוחות של בישול ואנחנו אהבנו הכל…
הייתה לה הזכות להיות סבתא וסבתא רבא. עליה נאמר "אשת חייל מי ימצא". יהי זכרה ברוך.

אם הגעת עד הלום מגיע לך צל"ש

ואם השיתוף שלי מעורר אצלך הדהוד הכי אשמח בעולם לתגובתך

עבורי הכתיבה הינה חלק מהריפוי – אז תודה

ואני, יוצאת לנפוש באילת ולשחות עם הדולפינים

ולך, כמעט שבת שלום ומבורכת

עם הקשבה שקטה ובריאה ללב ולגוף נפש שלנו, אמן  

אשמח לשמוע את דעתך

*


כל הזכויות שמורות - ריקי חן יהונתן - קסם הקריסטלים - © 2012
סמרטקיט - אינטרנט לקידום העסקים
דילוג לתוכן